Midrash on Parashat Devarim

בס"ד
ו' מנחם אב תשס"ו

I'll update this soon with English translation

שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב (משלי ט"ו כ"ג)

שמחה לאיש במענה פיו — זה משה שנקרא איש האלהים כמו שנאמר (שמות י"ט י"ט) מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל

ודבר בעתו מה טוב – זה משה כמו שנאמר (דברים א' א') אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל

דבר אחר שמחה לאיש במענה פיו – זה מרים כמו שנאמר (שמות ט"ו כ"א) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם. ארבעים שני ששהו בני ישראל במדבר משה היה מלמד להם תורה והם היו חוזרים אחריו כמו שנאמר (שם א') אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', ואין שירה אלא תורה כמו שנאמר (תהלים מ"ב ט') יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי, ומרים היתה מפרשת ודורשת את התורה לבני ישראל, כמו שנאמר וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, ואין ותען אלא מדרש כמו שנאמר (שמות י"ג ט') לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, ונאמר (שיר השירים ד' ט"ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.

ולאחר שנסתלקה מרים לא היה מי שיפרש וידרוש את התורה לישראל, כמו שנאמר (במדבר כ' א') וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם וכתיב בתריה וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה. אמר משה רבנו עליו השלום לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שכל העם ידרשו את התורה, והיא תהיה לכל דורותם באר מים חיים כמו שהיתה בזמן שאחותי מרים היתה יושבת ודורשת להם דברי אגדה המרחיבים לבו של אדם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלא יקום דור בישראל שלא ידרשו בו את התורה כמו מרים ושלא יחדשו בו חידושים בתורה. אתה אמרת וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה ואני אומר לך עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים (ירמיה ל"א ג') – וכי תופים אפשר לעדות? אלא הכי קאמר: כל עדת ישראל תדרוש את התורה כמו מרים, כמ"ש (שמות שם כ') וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתִּקַּח מִרְיָם — בדורו של אהרון; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ — בכל דור ודור. וזה שאמר הכתוב (במדבר כ"א ט"ז-י”ז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. עד כאן אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה ואחר כך וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, מכאן והלאה אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל ואחר כך עֱנוּ לָהּ.

בכה משה ואמר אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁה' אֱלֹהָיו (תהלים קמ"ד ט"ו)

אמר הקדוש ברוך הוא למשה, ואתה בן עמרם, שכרך גדול משלהם: הם ידרשו את התורה ואני אתן להם ממנה מתנות יקרות מפז כמו שנאמר (במדבר שם י"ח) וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, ואילו אתה תהיה משול לכל התורה כולה, כמו שנאמר (דברים א' ה') בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. לְבָאֵר אין כתיב כאן, אלא בֵּאֵר, מלמד שמשה רבינו עליו השלום משול לתורה שנקראה באר, והתורה היתה זורמת בכל גופו כמו המים בנהר הירדן, והיו יוצאים מפיו כמעיין המתגבר, וזהו שאמר הכתוב מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן.

הוי שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב

ויהי רצון שנדע רק נוזלים מן לבנון, ולא נשמע עוד בשורות על נופלים בלבנון

Take care of the sense

Translating literature is generally an exercise in frustration. Again and again one has to make painful compromises and lose everything that makes the original text so beautiful. But once in a while, one gets the chance to do something cool.

I was translating a passage by Amalia Kahana-Carmon for a friend today. For copyright reasons I'd better not quote the whole thing, but it included the phrase קטורת המִצְער של הזעתר, literally "the small incense of the wild thyme". "Fragrance" sounds good, but loses the evocative reference to incense. "Mini-incense" just sounds silly.

My translation: "in scents of wild thyme".

What's going on here?

בס"ד
ט"ו תמוז תשס"ו

Because this blog morphed recently from something slightly different, I never made one of those "mission statement" posts setting out what I was aiming to do.

You might say that I also morphed during the last year, and especially the last month. A course I was taking included a number of creative writing exercises, and after believing all my life that I had no skill in writing and nothing much to say anyway, I discovered an ability and a driving purpose that I was totally unaware of. I don't want to overstate this: I'm not deluding myself that I have become a Writer with a capital W overnight, but I have found a personal voice and a way to express ideas that matter to me strongly.

A lot of the time I use a style which is modelled on the classical Midrashim, but in parallel I have been trying to develop a more individual and contemporary style which uses the techniques of Midrash in a more modern way.

There is a dark side to this too: the sheer power of the compulsion to write can be disturbing, to say the least, and there is sometimes an expression of raw emotion that leaves me feeling wrung out for a long time afterwards. However, there is a feedback loop involved here: I can deal with the effect that writing has on me by writing about it!

I came across a few passages in books I was reading recently that express something of what I feel about this kind of writing:

First, the first epigraph on the blog banner: לֹא נִיתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרוֹשׁ אֶלָּא לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל "מָן הוּא?". This is my own conflation of R. Shim'on Bar Yohai's statement in the Mechilta, לֹא נִיתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרוֹשׁ אֶלָּא לְּאוֹכְלֵי הַמָּן, "Making Midrash on the Torah was only given to those who eat manna". I conflated this with Exodus 16:15, "And when the children of Israel saw it, they said one to another: 'What is it?'", and came out with "Making Midrash on the Torah was only given to those who ask 'What is it?'". I write Midrash by moving around the text until I find a place where my own thoughts and experiences resonate within it, and I can ask "What is it?" and hear the answer.

Secondly, from New Words by George Orwell:

"Imaginative" writing is as it were a flank-attack upon positions that are impregnable from the front.

Thirdly, from one of Tolkien's letters:

I have long ceased to invent (though even patronizing or sneering critics on the side praise my 'inventions'): I wait till I seem to know what really happened. Or till it writes itself.

Lastly (for now), from Comfortable Words in Writing Home by Alan Bennett:

"One draws," says Lichtenberg, "from the well of language many a thought one does not have." A writer does not always know what he or she knows, and writing is a way of finding out.

Midrash on Parashat Balak

בס"ד
י"א תמוז תשס"ו

Scroll down for English translation.

לעילוי נשמת מורי ורבי הרב ד"ר לואי ג'ייקובז (Louis Jacobs) זצ"ל שנקרא לישיבה של מעלה בשבת ה' בתמוז תשס"ו

This Midrash is dedicated to the memory of my rabbi and teacher Rabbi Dr. Louis Jacobs, who was summoned to the heavenly academy last Shabbat, 5 Tammuz 5766 (1 July 2006)

בזכותם של אתונו של בלעם ואילו של אברהם אבינו צווה הקב"ה לנח לעשות תבה ולהביא אליה מכל עוף בהמה ורמש ולהציל אותם ממי המבול.

עלה בדעתו של הקב"ה לשחת את כת הבהמות ולברוא חדשות, כמ"ש (בראשית ו' ז') מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם , וקבלו לפניו אותה אתון ואותו איל ואמרו "רבונו של עולם! אתה בראת אותנו בערב שבת בין השמשות וצוית אותנו לעשות את רצונך בעוד כמה וכמה דורות, ועכשיו אתה אומר מאדם עד בהמה?”

אמר להם, “חייכם שרק בזכותכם אני אצווה לנח לבנות תבה ולהביא אילה מִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל (בראשית ו' י”ט), וזש"ה זָכָר וּנְקֵבָה זכר — בזכות אילו של אברהם, נקבה — בזכות אתונו של בלעם.

ולא עוד אלא דרככם אני עתיד לגאול את ישראל באחרית הימים שנאמר(ישעיה כ"ז י"ג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל ואמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר ל') זו קרן ימין של האיל שהיא גדולה משל שמאל. ונאמר (זכריה ט' ט') הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת"

---

האתון ראתה את מלאך ה' שלש פעמים וניצלה ממנה בזכות כנסת ישראל.

בפעם הראשונה כתוב וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה (במדבר כ"ב כ"ג), כנגד כנסת ישראל שאמרה לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה (שה"ש ז' י"ב)

בפעם השניה כתוב וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים (במדבר כ"ב כ"ד), כנגד כנסת ישראל שאמרה אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי (שה"ש א' י"ד)

בפעם השלישית כתוב וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם (במדבר כ"ב כ"ז), כנגד כנסת ישראל שאמרה הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם (שה"ש א' ז')

It was for the sake of Abraham's ram and Balaam's ass that the Holy One, Blessed be He, commanded Noah to build the ark and bring into it two of every living thing to save them from the flood.

At first He intended to destroy all the animals and create them afresh, as it is written (Genesis 6:7) I will blot out man whom I have created from the face of the earth; both man, and beast, and creeping thing, and fowl of the air, but the ram and the ass protested before Him and said, "Master of the Universe! You created us on the eve of the first Shabbat and commanded us to to fulfil your commandment in the future, and now you say 'I will blot out both man and beast'!?"

He said to them, "For your sake I will command Noah to build an ark and bring into it of every living thing of all flesh, two of every sort (Genesis 6:19)". This is hinted by the verse: male and female: male — for the sake of Abraham's ram; female — for the sake of Balaam's ass.

"What is more, through you I will redeem Israel at the end of days, as it is written (Isaiah 27:13) And it shall come to pass in that day, that a great horn shall be blown (Pirkei de'Rabbi Eliezer interprets this as referring to the right horn of Abraham's ram, which is greater than the left), and it is written (Zechariah 9:9) behold, thy king cometh unto thee, he is triumphant, and victorious, lowly, and riding upon an ass, even upon a colt the foal of an ass."

---

Three times the ass saw the angel of the Lord, and each time she was saved through the merit of the Congregation of Israel.

The first time it is written (Numbers 22:23) the ass turned aside out of the way, and went into the field, corresponding to the Congregation of Israel who said come, my beloved, let us go forth into the field (Song of Songs 7:12).

The second time it is written (Numbers 22:24) the angel of the LORD stood in a hollow way between the vineyards, corresponding to the Congregation of Israel who said my beloved is unto me as a cluster of henna in the vineyards of En-gedi (Song of Songs 1:14).

The third time it is written (Numbers 22:27) the ass saw the angel of the LORD, and she lay down, corresponding to the Congregation of Israel who said tell me, O thou whom my soul loveth, where thou feedest, where thou makest thy flock to lie down at noon (Song of Songs 1: 7.

Midrash on Parashat Hhukkat

This is a return to my favourite subject, and also a return to a more textual style of Midrash which is not particularly easy to render into English. Scroll down for an English paraphrase

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (במדבר כ"א ה')

אל תקרי קלקל אלא קל קל: יש מזון שאכילתו קלה ובליעתו קשה, עכילתו קשה ובליעתו קלה, אכילתה קשה ובליעתו קשה. והמן אינו כן, אלא אכילתו היתה קלה כמ"ש וטעמו כצפיחית בדבש ובליעתו היתה קלה כמ"ש לחם אבירים אכל איש ודרש ר' ישמעאל, לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים.

וכמו כן, יש תורה ששמיעתה קלה ולימודה קשה, שמיעתה קשה ולימודו קלה, שמיעתה קשה ולימודה קשה, והתורה של אוכלי המן אינה כן, אלה שמיעתה קלה כמו שנאמר (במדבר י"ט י"ז) וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל-כֶּלִי, ותרגומו וְיִתֵּין עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן, ללמדך שהמן היה פותח את אזנו של אדם לשמוע דברי תורה כמים הנובעים מן הבאר, והיתה נבללת בכל גופו של אדם, כדאיתא במכילתא: אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מָן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן.

ואם כן למה קצתה נפשם של ישראל במן? באותה שעה היו בני ישראל צרויין בצער על מותם של מרים ואהרון, וקצרה נפשם מלהכיל את התורה כמו שאוכלי המן שומעים אותה ולומדים אותה, כמ"ש (במדבר כ"א ד') וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ — אותו דור שיצאו ממצרים, ונקרע להם הים, ושמעו תורה מפי הגבורה בהר סיני, ובראשם מרים ואהרן, היו הולכים בדרך כל בשר, וקצרה נפשם של אלא שנשארו, ולא יכלו עוד לשמוע את התורה בשמחה, אלא כל טעמי המן הפכו בפיהם לעפר, והם ראו את עצמם כנחש זה שכל מה שהוא אוכל נהיה לו לעפר כמ"ש (בראשית ג' י"ד) עָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וזש"ה (במדבר כ"א ו') וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים: וישלח ה' במחנה לא כתיב, אלא וישלח ה' בעם. בעם ממש, שראו את עצמם כנחשים.

ראה הקב"ה שבשעת צערם אינם יכולים לשמוע את התורה של אוכלי המן במדבר, וגילה להם ברחמיו הגדולים את סוד המן שצפן בצנצנת לדורת הבאים כמ"ש (שמות ט"ז ל"ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. והוא נקרא המן של מחר, והמן של עולם הבא, והמן של שבת מנוחה. המן של מחר והמן של עולם הבא, וכמ"ש (שמות ט"ז כ”ה) הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה ואמרו ז"ל היום אי אתם מוצאים אותו, אבל מוצאים אותו מחר, רבי אלעזר בן חסמא אומר בעולם הזה אי אתם מוצאים אותו אבל לעולם הבא אתם מוצאים אותו. המן של שבת מנוחה כמ"ש (שמות ט"ז ל"ד) וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת, ונאמר (יהושע ה' י"ב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן. וזה סוד עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (במדבר כ"א ח'): נ"ס רמז למ"ן של מחר.

ובאותה שעה היו דור המדבר כמו דורות הבאים: דור המדבר קבלו תורה דרך העיניים כמ"ש וכל העם רואים את הקולות ומן דרך הפה כמ"ש איש לפי אכלו, ודורות הבאים מקבלים תורה דרך הפה כמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ומן דרך העיניים כמ"ש וראה אתו וחי, וכמו שדרש ר' אליעזר (תנחומא שלח פרק כא) שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקין בתורה אמרו לו אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם (ירמיה ב' ל"א) הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר-ה'.

ודע לך והבן, שאותו מן שלקח משה כמשמרת לדורות קיים ועומד משבת לשבת: משעת בריאתו בערב שבת בין השמשות ועד עולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים.

And the people spoke against God, and against Moses: 'Wherefore have ye brought us up out of Egypt to die in the wilderness? for there is no bread, and there is no water; and our soul loatheth this light bread (Hebrew: לֶחֶם הַקְּלֹקֵל).' Numbers 21:5

Do not read קְלֹקֵל kelokel "light", but קָל קָל kal kal. "easy easy". Some foods are easy to eat and hard to digest; hard to eat and easy to digest; hard to eat and hard to digest. manna was not like that: it was easy to eat, as it is written (Exodus 16:31) "the taste of it was like wafers with honey", and easy to digest, as it is written (Psalm 78:25) "Man did eat the bread of the mighty (Hebrew: לֶחֶם אַבִּירִים lehhem abirim)". (This verse is interpreted by R. Ishmael in the Talmud Yoma 75b to mean that manna was absorbed into all of the organs of the body (Hebrew: אֵבָרִים evarim) with no waste products).

Similarly, there is Torah that is easy on the ear but hard to take to heart; hard on the ear but easy to take to heart; hard on the ear and hard to take to heart. The Torah of those who eat manna is not like that: it is easy on the ear and easy to take to heart. Easy on the ear, as it is written (Numbers 19:17) "running water shall be put thereto in a vessel". In the Aramaic Targum "vessel" is translated as מָן man, to teach you that manna had the power to open our ears to the Torah like water flowing into a vessel. Easy to take to heart, as is taught in the Mechilta: "God led them around the wilderness for forty years so that they would eat manna and drink water from wells, and the Torah would be absorbed in their bodies."

Then why did the people speak against God and how did they come to loathe manna? At that time they were overcome with grief at the deaths of Miriam and Aaron, and they were no longer able to handle the intensity of the Torah of those who eat manna, as it is written (Numbers 21:4) "the soul of the people became impatient (literally: became short) because of the way": the generation who had gone out of Egypt and crossed the Red Sea and received the Torah on Mt. Sinai, and foremost among them Miriam and Aaron, were going the way of all flesh, and the survivors were no longer able to hear Torah with joy. All the sweet tastes of the manna became like dust, and they felt like snakes, as it is written (Genesis 3:14) "dust shalt thou eat all the days of thy life". This is the meaning of the verse (Numbers 21:6) "And the LORD sent fiery serpents among the people (literally: in the people)". Not "in the camp", but "in the people": they saw themselves as snakes.

When God saw that they were unable to handle the Torah of those who eat manna, he mercifully revealed to them the mystery of the hidden manna of subsequent generations, as it is written (Exodus 16:33) "And Moses said unto Aaron: 'Take a jar, and put an omerful of manna therein, and lay it up before the LORD, to be kept throughout your generations.'". This is called "manna of tomorrow" and "manna of the world to come" and "manna of Shabbat". "Manna of tomorrow" and "manna of the world to come", as it is written (Exodus 16:25) "today ye shall not find it in the field,". (The Mechilta on this verse says: Moses said, "today you shall not find it, but tomorrow you shall find it". According to R. Eliezer bar Hisma, Moses said "today you shall not find it, but in the world to come you shall find it".) "Manna of Shabbat", as it is written (Joshua 5:12) "the manna ceased" (Hebrew: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן, vayyishbot haman).

This is hinted in the verse (Numbers 21:8) "Make thee a fiery serpent, and set it upon a pole (Hebrew , נֵס nes); and it shall come to pass, that every one that is bitten, when he seeth it, shall live." The letters of nes, pole, are the next letters in the Hebrew alphabet after the letters of man, manna, and this hints at "the manna of tomorrow".

Know and understand that the manna that Aaron laid up in the jar is the connecting thread from Shabbat to Shabbat: from the Shabbat of creation to the world to come, which is all Shabbat and everlasting life