תולדות שמואל דוד לוצאטו פרק 1

מתוך המגיד 7 מאי 1858

בששי בשבת בבקר השכם באחד לחדש הששי שנת התק”ם [1800 אויגוסט 22] נולד בעיר טריאסטי לחזקיה לוצאטו חרש עצים [דרעכסלער] ולמרים מַלְכָּה לוֹלִי הבן השלישי, שמואל דוד. אביו ואמו נולדו שניהם בכפר סנדניאל במדינת פריאולי, תחת ממשלת השררה הויניציאנית, ויצאו משם בשנת תקל”ח כאשר גרשו בעלי ויניציאה את היהודים משבת בכפרים אשר תחת ממשלתם. ברוך אבי חזקיה היה איש חסיד ובבואו עיר טריאסטי ראה הטבחים מוכרי בשר בקר, ומצא בהם ערות דבר, ולא אכל עוד בשר עד יום מותו, רק לפרקים היה אוכל בשר עוף. הוא היה אוהב את הבריות, טוב ומטיב לכל, והיה משאו ומתנו [במיני תבואה וכלי ברזל] באמונה רבה. פעם אחת בא אליו נכרי עובד אדמה ויאמר אליו: אדוני ברוך, מכור לי פרה. ויאמר לו ברוך: מימי לא עסקתי בפרות. ענה הנכרי ואמר לו: כל אשר קניתי מידך היה לי בו מזל טוב, וגם את הפרה לא אקח רק מידך, לך קח פרה מן השוק ומכור אותה לי, ויעש ברוך כן. ברוך היה מפורסם בין אחיו בני ישראל על עוצם בטחונו בה', והיו אומרים איש אל אחיו: הנה אנחנו בכל השתדלותנו וחריצותנו אנו מתפרנסים בצער, והוא בבטחון שלו הו מצליח בכל משלח ידו. הוא מת בטריאסטי בן אחת ושמונים שנה, והשאיר אחריו ארבע בנות אשר העמידו תולדות הרבה, ואת דוד אשר לא נשא איש ומת בן ששים בשנת תקס”ב, ואת חזקיה. חזקיה היה איש צדיק תמים, אוהב את הבריות כאביו וחכם בתורה ובחכמת הטבע. היה עוסק הרבה, ובפרט בימי בחורותיו, בבקשת תחבולות להניע העגלות והספינות בכח האד העולה מהמים הרותחים; ואם היה סֵפק בידו להרבות בנסיונות כחפצי, אולי היה הוא הממציא ההליכה בסיר נפוח. ואחרי מותו נמצאה בין מכתביו אגרת כתובה לאחד מעשירי הקהל [שמו לא נזכר, ומי יודע אם נשלחה אליו] להודיעו שהמציא המצאה להוליך העגלות בכח האש, ושאין בידו לעשות הנסיונות הצריכים לזה; וזמן כתיבה י”ב פעברואר 1801.

חזקיה היה איש בלתי יודע להחליק לשונו ולבחור לשון ערומים על פי המשפטים התורות הנקראות דרך ארץ, ובכל עניניו היה מואס המדומה, וכל מה שהוא מפני מראית העין, וכל חפצו במה שהוא יש ואמת בעצמו. אשר על כן עם היותו אוהב ואהוב לכל יודעיו, לא קנה לו רֵעים הרבה, ולא היה מבלה זמנו בשיחה בטלה עם אדם, אך היה כל עסקו במלאכת אומנותו ובהנהגת ביתו, ובלמוד התורה, וחלף השיחה הבטלה היה משתעשע בכתיבה, והיה כותב על ספר על הקורות המוצאות אותו וגם המחשבות העולות על לבבו בהתיעצו לעשות או לבלתי עשות דבר מה הכל היה כותב בספר. פרנסתו היתה ממעשה ידיו באומנותו, וגם היה נעזר במשא ובמתן של אחותו ברכה, אשה משכלת, כי היה להם בשותפות חנות של מיני מלבושים, ואחותו ובעלה היו עוסקים בחנות במקח וממכר, והוא עוסק באומנותו, ודירתם ביחד למעלה מן החנות. בעל אחותו היה ברוך בן הרופא והמשורר יצחק לוצאטו אחי אפרים בעל בני הנעורים, ויצחק זה מתה עליו אשתו הראשונה [אֵם ברוך] ויקח את תמר אחות חזקיה לאשה. ויתר דברי חזקיה הלא הם כתובים בקינת בנו [ב”הע תקפ”ט]. מרים, אשה אלמנה ובתולה, לקחה חזקיה בהיותו בן ל”ד שנה, אשה טובה ויראת ה' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והיהת עושה בידיה כל צרכי הבית, כי ברכה עומדת בחנות. ברוך ובניו ובנותיו היו מפרישים המעשר מכל מה שהיו משתכרים, שני בני חזקיה הגדולים מתו בקטנותם, אחד בטרם לדת ש”ד, ואחד ארבעה חדשים אחרי הולדו, ונשאר שמואל דוד בן יהיד עד היותו בן ארבע וחצי, ואז נולדה אחותו רחל נחמה. מבן שלוש עד בן ארבע וחצי למד קריאת ל”הק בבית המלמד והמלמדת, ואביו היה הולך אליו יום יום והיה קורא עמו ומתרגם לו פרשת כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות [דברים ו' כ' – כ”ה], כי מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו, הקדים לקיים מצות הבן על האב בטרם יהיה הבן כדאי להבין מה שהיה מלמדו. בן ארבע שנים וחצי החל ש”ד לשקוד על דלתות תלמוד תורה אשר הוקם בעיר טריאסטי בשנה תקמ”ב על פי הדרכים אשר הורה החכם רנ”הו במכתביו. שם היה נערים למדים תורה שש או שבע שעות ביום, ושתים שעות היו למדים לשון איטלקי ואשכנזי ומלאכת החשבון. בן שמונה או תשע שנים למד שם ספר איוב, וקריאת הספר ההוא מתקה לחכו מאוד, ומן העת ההיא החלה רוח השיר לפעמו, ושבשמעו קצת מרבותיו מספרים תהלות המלך העריץ אשר אז היה מולך גם בארץ אילליריא, ובראות כל בני עירו חוגגים לכבודו, התעורר לזמר לשמו, וגם כי לא ידע מאומה מדרכי המשקל לא בל”הק ולא בשאר לשונות, כתב שיר עברי ושיר איטלקי, וזאת תחלת השיר העברי:

בהעטר שר הגבור

על מדינת צרפת הגדולה

אויביו נצח כרמה ותולעת

הרים קרננו לדור דור.

וכתב מלת הרים במ”ם סתומה, כי עדיין לא למד כלום מחכמת הדקדוק, ועכ”ז מרוב הקריאה בתנ”ך היה הדבור העברי שגור על לשונו. בימים ההם בלמדו ספר איוב הרגיש בנפשו כי עדיין לא פורשו ספרי הקדש כל צרכם ואמר לחבריו כי בדעתו כשיגדל לעשות ביאור חדש על המקרא. ולדוגמא אמר להם כי על הפסוק איש היה בארץ עוץ הוא רוצה לפרש שהכוונה על עיר בית אל, כי כן מפורש בתורה שיעקב קרא בית אל לעיר שהיתה נקראת קודם לכן עוץ; ופתח לפניהם פרשת ויצא, ומצא [אוי לה לאותה בושה] כי המקום שקרא לו יעקב בית אל, לא עוץ היה שמו, אלא לוז. אל הבושה אשר בוש באותה שעה לא השיבה אחור לבו מלבקש להאיר תעלומות המקרא, רק הביאתהו להיות יותר מתון במשפטיו. בן תשע שנים עלה למדרגה שלישית, ולמד עם מרדכי יצחק קולוניא [אחיו של אברהם די קולוניא המפורסם] רש”י רד”ק משניות ודקדוק. את המלמד הזה היה ש”ד ירא ירות הרוממות גדולה מאוד, והיה עושה אזנו כאפרכסת לכל דבריו ולכל שיחה קלה שהיה מדבר עם מי שיהיה, והיה האיש ההוא בעיניו לאות ולמופת. ממנו באה לש”ד אהבת חכמת הדקדוק ואהבת הדיוק בכל פעולותיו ובכל עניניו, וגבורה למשול ברוחו ולכבוש את יצרו ולמאוס בתענוגים; והתכונה הזאת היתה לו לישועה גדולה ולפורקן בימי בחורותיו, בן עשר החל ללמוד שעה ליום תלמוד בבלי על הרב אברהם אליעזר הלוי, ולמד עמו חמש שנים. בהיותו בן אחת עשרה נוספו בבית מדרשו [במצות הצרפתים] למודים אחרים, לשון צרפת ורומי ותכונת הארץ וקורות העמים. הלמודים האלה [חוץ מלשון רומי] למד עם אורי חי סאראוואל בעל ביבליאוטעקה גדולה, וגם כי הוא לא העמיק בשום מדע, מכל מקום היה בקי בשמות החכמות והספרים והמחברים, ודברים ושיחותיו הולידו בלב הנער התשוקה להרחיב גבולות ידיעותיו, גם הועילו לו במה שהיה מרבה לספר בשבח רמב”מן.

לשון רומי לא למד רק שנה אחת, ששה חדשים עם מרדכי קולוניא וששה חדשים עם רפאל ברוך סגרי [שנתן לו אח”כ שתי בנותיו]. במשך כל השנים האלה וגם אחרי כן לא חדל אביו ללמוד עמו תורה מדי יום ביומו. בן אחת עשרה כתב חידה, זאת התלתה:

הַפִּקְחִים בֹּאוּ וְשִׁמְעוּ חִידָה

הִיא הִיא אֲשֶׁר תִּקֵּן שְׁמוּאֵל דָּוִד

הִקָּבְצוּ אַתֶּם נְבוֹנֵי עֵדָה

פִּשְׁרוּ דְבַר מוּטָל בְּקֶרֶן זָוִית.