טל ומטר

בחורף אנחנו מתפללים לטל, ובחורף לגשם. המעבר מגשם לטל קורה בהמכה אחת ביום הראשון של פסח, אבל המעבר חזרה מטל לגשם בא בהדרגה, תהליך שלוקח כמה חודשים. זה מתחיל עוד ביום כיפור: בתפילת הכהן הגדול כשיצא מקודש הקדשים היה מתפלל “שתהא שנה זו … אם שחונה תהא גשומה, ואל ייכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם…”

ממשיך בתפילות לגשם בהושענא רבה ובשמיני עצרת, וממוסף של שמיני עצרת אומרים “משיב הרוח ומוריד הגשם” בברכה השניה של תפילת שמונה עשרה. בתלמוד ובספרות ההלכתית זה נקרא “הזכרת הגשם”. זה נחשב למשפט שבח לקב״ה על זה שהוא מוריד גשם, יותר מבקשה אליו שהוא יוריד לנו עכשיו, ולכן אומרים אותו גם בתפילה י”ח של חג ושבת שהוא יותר תפילה של שבח והודייה ופחות של בקשות ותחנונים.

הבקשה לגשם בא רק בתפילת י”ח של חול, בברכה התשיעית, ברכת השנים. יש שינויים בנוסח מֵעֵדָה לעדה: יש נוסחים שהשינוי אצלם הוא רק תוספת של שתי מילים “ותן טל ומטר לברכה” במקום “ותן ברכה”, ויש כמו בסידור שלנו שזה ברכה שונה לגמרי, “ברך עלינו” במקום “ברכנו אבינו”.

זמן השינוי גם משתנה, אבל לא מעדה לעדה אלא ממקום למקום, וההבדל הזה מופיע כבר בגמרא במסכת תענית י. –

משנה בג' במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת:

גמרא א"ר אלעזר הלכה כרבן גמליאל תניא חנניה אומר ובגולה עד ששים בתקופה

לא ניכנס לחישובים המסובכים מתי זה ששים לתקופה לבני הגולה, בשבילנו בארץ ישראל ההלכה פסוקה היא שמתחילים בשבעה במרחשון, ובפועל זה יוצא השנה ביום פירסום רשומה זו, יום שלישי 20.10.2015, בדיוק שבועיים אחרי מוצאי שמיני עצרת, התחלנו כבר בערבית להתפלל "ברך עלינו", ונמשיך עד פסח באפריל הקרוב.

ונשאלת השאלה לְמָה מחכים? אם בזמן בית המקדש היו צריכים לחכות כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, היום שאין בית המקדש ואין עליה לרגל ואין נסיעה חזרה לנהר פרת, למה לא להתחיל ישר אחרי החג?

תשובה אחת נמצאת בשו״ת יביע אומר חלק ה' או”ח ט׳: חכם עובדיה נשאל על מי שטעה בתפילה ושאל טל ומטר מיד לאחר שמיני עצרת לפני ז' לחשון, אם הוא חייב לחזור ולהתפלל הנוסח של קיץ. והוא מפריך לגמרי את ההנחה שלי שאחרי חורבן בית המקדש שלי אין יותר עליה לרגל. הוא אומר שעינינו רואות איך עד היום ירושלים מתמלא אנשים מכל העולם בשלשה רגלים, ומביא גם מקורות תומכים ממדרשים. לדוגמא, ממדרש שיר השירים רבא על הפסוק “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים”: "מה יונה זו, אף על פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו שלוש רגלים", ולכן אנחנו נוהגים להמשיך את ההשייה בשאלת גשמים עד שבועיים אחרי החג, לא רק זכר לחורבן ומנהג אבותינו בידינו, אלא כחלק משמירת של עליה לרגל בשלש רגלים עד היום הזה.

ואני בעניי רוצה להציע סיבה נוספת למנהג, הנובעת מהיחס הפסיכולוגי שלנו למים ולגשם:

היחס שלנו למים הוא מאוד אמביבלנטי. מים הם מקור חיים שאי אפשר לחיות בלעדיהם, ובאותו זמן הם מקור של הרס וקלקול, ואפילו הריגה. ראינו את שני צידי היחס הזה קודם בתפילה של הכהן הגדול: בזמן שהוא מתפלל לגשם, הוא מכיר שיש אנשים שמתפללים שלא יהיה גשם, בזמן שעולם צריך לו.

ואותו אמיבלנטיות מופיעה גם בתורה. ממה מתחיל בריאת העולם בפרשת בראשית? ממים. ועם מה הקב”ה מתכוון להשחית כל חי מעל פני אדמה בפרשת נח? עם מים. וכך נראה לי שלמרות שאנחנו צמאים לגשם אחרי הקיץ, אנחנו נשארים חוששים ופוחדים להתחיל לבקש אותו: be careful what you wish for – אולי אם נבקש גשם נקבל עוד מבול!

ולכן אנחנו מחכים שבועיים עד שקראנו את פרשת בראשית ופרשת נח, ונזכרנו בהבטחה והברית של אחר המבול: וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ