D’var Tora for Parashat Tazria‘-Metzora

D’var Tora for Parashat Tazria‘-Metzora‘

Degel Yehuda, 3 Iyyar 5777, 28th April 2017

The first question I want to ask is what are these parshiyyot doing here in the middle of Sefer Vayyikra/Leviticus/Torat Cohanim?

At the end of Exodus we read about the construction of the Tabernacle, then came the detailed instructions for the perfomance of the different sacrifices at the beginning of Leviticus, followed by the description of the dedication of the Sanctuary and the installation of Aaron and his sons as priests. This reached a climax with the appearance of “the glory of the Lord before all the people” and for a while we might have though that we were on a roller-coaster of success and achievement. Then suddenly in chapter 10 tragedy struck: Aaron’s two sons Nadav and Avihu offered up what is described as “strange fire” and were immediately struck down by “fire from before the Lord” and died.

At this point God takes a step back, so to speak, and says, “We seem to be losing control here. Let’s set up ground rules and lay down some boundaries.” In kabbalistic terms, “We have been leaning too much in the direction of hesed, love without boundaries; we need to balance it with gevura, rules and limitations.” And from there begins a sequence of sections of the Torah that deal with לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר – “making distinctions between holy and profane and between pure and impure”. First in the realm of food, then human bodily processes in our parasha, then in next week’s parasha comes Yom Kippur, which is also described in terms of purity: לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם – to purify you from all your sins. And on through forbidden sexual relationships to the climax of the definition of holiness in parashat Kedoshim, “You shall be holy because I the Lord your God am holy”, and so on and so on almost to the end of the book.

At first sight all these distinctions and separations reminded me of the first chapter of the Torah where one of the commonest words is “divide”. God divides the light from the darkness, the sea from the dry land, and so on right through the story of creation to the last day when he creates the Sabbath day and makes it holy.

But when I looked more deeply, the distinctions we read about here are different in kind from the distinctions of creation. In creation, God is dividing things which are relatively static and which maintain their nature after they have been divided. In our parasha we are dealing with distinctions in human life which are essentially dynamic, shifting and cycling between purity and impurity.

Our nature as humans is to spread out and conquer new territory. That’s how God created us and how he blessed us: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ – “Be fruitful and multiply, fill the earth and conquer it”, but this basic instinct of ours needs to be hemmed in by rules and limitations to prevent us from destroying the world in our quest to dominate it and spread ourselves over it.

We are also short-lived beings compared to the world we live in. As Samuel Beckett writes, “They give birth astride of a grave, the light gleams an instant, then it’s night once more.” Birth itself, as we read at the beginning of the parasha, is a source of impurity, and so is death. A dead body is the highest level of impurity – in Rabbinic language אבי אבות הטומאה, the great-grandfather of impurity. Paradoxically, that doesn’t appear here but later in the Torah in parashat Hukkat, but the theme of death echoes in the background throughout our parasha. Last week we read of the death of Nadav and Avihu, and next week’s parasha is Aharei Mot which begins “after the death of Aaron’s two sons”.

I want to suggest that the laws of purity and impurity and all the associated restriction, separation, and isolation in the context of birth and death, eating and drinking, and other human physical processes, provide us with a means to develop awareness of our dual nature as both physical and spiritual beings, of our “animal soul” and “divine soul”, to use kabbalistic terms once more. However, our aim should not be to separate the two, as we see in ascetic, world-denying religions and philosophies, but rather to continue to live in the physical world and strive to infuse our lives here with holiness and purity.

A final thought: as I said above, the parasha is written between death and death, and this year we also read it between death and death, so to speak, between Holocaust Memorial Day last week and Remembrance Day next week. All the Jewish people today are survivors, and we can’t avoid some amount of survivor guilt. How do we deserve to be alive instead of those who perished in the fire? For their sakes and our own, let us strive to do everything in our power to make Israel enter its seventieth year in holiness and in purity, in justice and in truth.

D’var Torah for Shabbat Tetzave/Parashat Zachor 5777

גלגל למטה לגירסה העברית

According to an ancient custom, during the reading of the Megilla, the book of Esther, on Purim, there are a number of verses, known as “verses of redemption”, which the congregation all read together and the reader repeats. This custom goes back over a thousand years: R. Amram Ga’on and R. Sa‘adia Ga’on already mention in the ninth century that the custom was to repeat the two verses 8:15 and 8:16: “And Mordecai went forth from the presence of the king...” and “The Jews had light and gladness, and joy and honour”.

Today the custom has widened to include other verses: most communities repeat verse 2:5: “There was a certain Jew in Shushan the castle, whose name was Mordecai...” and the last verse, 10:3: “For Mordecai the Jew was next unto king Ahasuerus...”, or all three verses of the last chapter, and some also repeat verse 6:1 “On that night could not the king sleep...” I certainly have always repeated that verse when reading the Megilla, and this year I was surprised to discover when comparing notes with other readers that this is relatively rare: many readers told me that that had never seen or heard of repeating that verse.

It is always surprising to discover that a custom you had taken for granted as universal is actually unusual, and in this case it seems only natural that that verse if any should be considered one of the “verses of redemption”. The whole story arc of the Megilla is a story of reversal: the situation of the Jews gets worse and worse until this point, when the threads that have been ties in the first five chapters begin to untie and everything begins to move towards the happy ending.

It also exemplifies the role of coincidence in the book of Esther. A series of events stretching over many years, each one apparently ocurring by chance, all come together at this moment and begin Haman’s downfall from his high position and the failure of his plan to exterminate the Jewish people. When Esther is taken into the women’s quarters, Mordechai waits in the gate of the palace and happens to hear Bigtan and Teresh plotting to assinate the king. He tells Esther, Esther tells the king, and tonight when the king can’t sleep, that just happens to be the passage that is read to him from the annals, and Haman just happens to choose that moment to arrive in court to arrange to hang Mordechai.

I have believed for many years in the spiritual significance of coincidences and chances, and I have a source for this in the last chapters of Leviticus. There God says “if you go with me with ‘chance’ (keri), I will go with you with chance”. In context, this seems to be meant as a punishment, but it can also be understood as a potential blessing: if you go with me in chance, I will go with you in chance, but if you go with me in chance, I will go with you in chance.

In other words, if you see life as random, meaningless and chaotic, God will treat you chaotically, but if you see the presence of God in the chances and coincidences of life, then God will grant you a life of meaningful chances, and you will find him in them.

This is exactly what happens in the book of Esther: the Rabbis interpreted the name Esther as a hint of hester panim — a concealment of God’s presence. In our time, just as in the time of Mordechai and Esther, there are no obvious miracles, no burning bush. It is our job to take hold of chance and find God’s hand in it, and take action to make God’s presence manifest. As Mordechai says to Esther: “Who knows whether you came to royal status for a time like this” — who knows whether something that happened five years ago was only so that you would be in this place at this time and have the opportunity to save the Jewish people.

The story of Amalek in Parashat Zachor has the same message: according to Midrash Tanhuma:

Rabbi Levi said, ‘To what may [the story of Amalek] be compared? To a son riding on his father’s shoulders. He sees something nice and asks his father to give it to him, once, twice and three times, and then he sees someone else and
asks him “Have you seen my father?” His father says to him, “You are riding on my shoulders, and I gave you everything you asked for, and you say ‘Have you seen my father?’!?!”. The father throws him to the ground and a dog bites him. So
too with Israel: God surrounded them with clouds of glory, gave them bread from heaven and quails to eat, and they said “Is God among us?” God said to them “If that is what you think, the dog will bite you.” Then Amalek attacked them.’

Notice that the Midrash doesn’t talk about the great miracles that changed the order of nature, like the ten Plagues or the splitting of the Red Sea, but about the everyday things, bread and meat. When we fail to see the presence and favour of God in our everyday life, we expose ourselves to destructive spiritual forces, called Amalek. But when we do see them and act according to them, “The Jews have light and gladness and joy and honour”.

ישנו מנהג בקריאת מגילה שכמה פסוקים, שקוראים להם ״פסוקים של גאולה״, הקהל קורא כמה פסוקים ביחד והקורא חוזר עליהם. זה מנהג עתיק מלפני יותר מאלף שנים: ר׳ עמרם גאון ור׳ סעדיה גאון מזכירים בסידוריהם שחוזרים על שני פסוקים ״ומרדכי יצא מלפני המלך וכו׳״ ו־״ליהודים היתה אורה ושמחה וכו׳״.

היום המנהג התרחב לעוד פסוקים: ברוב הקהילות חוזרים על ״איש יהודה היה בשושן הבירה וכו׳״ וגם על הפסוק האחרון ״כי מרדכי היהודי משנה למלך וכו׳״ או אפילו על שלשת הפסוקים האחרונים, וגם יש קהילות מעטות שחוזרים על הפסוק ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו׳״. אני רגיל לחזור על הפסוק הזה, וכאשר עשיתי השוואה עם כמה קוראים וקוראות הופתעתי לגלות שזה מנהג נדיר, והרבה אמרו לי שלא שמעו ולא ראו שחוזרים על הפסוק.

והרי זה פלא, כי מכל פסוקי המגילה זה נראה לי זה שהכי מתאים שייקרא פסוק של גאולה:
בכל המהלך של ה־״נהפוך הוא״ של המגילה, זה הציר שהכול מסובב סביבו: כמו ששלמה המלך [לא בדיוק] אמר: ״הַמְּגִילָּה תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְמֶלֶךְ עַל מִטָּתוֹ״. עד אז, כל העלילה הולכת ומסתבכת והמצב של היהודים נהיה יותר קשה ומסובך, ומשם והלאה הקרשים מתחילים להיפרם והכול מתחיל ללכת לכוון הסוף הטוב.

אנחנו גם רואים שם את החשיבות של המקרה בהתפתחות הסיפור של המגילה. כמה ארועים שקרו במשך השנים, כל אחד על פניו לגמרי במקרה, מתאחדים באותו רגע וגורמים לתחילת הנפילה של המן ממקומו הגבוה: בזמן שאסתר נכנסה לבית הנשים, מרדכי ישב בשער המלך ובמקרה שמע את המזימה של בגתן ותרש וסיפר לאסתר, והלילה קוראים למלך דווקא את העמוד הזה בספר הזכרונות, ודווקא באותו רגע המן בא לחצר לקבל אישור לתלות את מרדכי.

לפי אמונתי, למקרה יש תמיד מסר רוחני בשבילנו, אם רק נהיה ערים לשמוע אותו. אני רואה את זה בתוכחה בפרשת בהעלותך. שם כתוב: וְאִם ...הֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי. לכאורה זה קללה, אבל אפשר גם לדרוש את הפסוק כחרב פיפיות עם אפשרות של או ברכה או קללה: מצד אחד,
אם הלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בקרי
או מצד שני,
אם הלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי

זאת אומרת, אם אתם תתפסו את החיים כמקריים, חסרי משמעות וכאותיים, הקב״ה גם יתייחס אלינו בצורה כאותית, אבל אם במקרים שקורים לנו אנחנו רואים את הנוכחות של האלהים, הוא ילך איתנו בתוך המקרים, ושם נמצא אותו.

זה גם מה שקורה במגילה: ידוע שחז״ל דרשו את השם אסתר כ״הסתר פנים״. סיפור המגילה מתרחש בתקופה כמו שלנו, שאין בו ניסים גלויים, סנה בוער וחוט שני ההופך ללבן. ובתקופה כזאת, עלינו מוטלת החובה לתפוס את המקרה, לזהות בו את יד ה׳, ולפעול בצורה פעילה כדי לשבור את הסתר הפנים. כמו שמרדכי אומר לאסתר: מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת --- אולי משהו שקרה לך לפני חמש שנים קרה רק כדי שתהיי במקום הזה בשעה הזאת ותוכלי להושיע את עם ישראל.

ואפשר ללמוד את זה גם מסיפור של עמלק בפרשת זכור: לפי מדרש תנחומא בסוף פרשת בשלח:

רבי לוי אמר, למה הדבר דומה. לבן שהיה רוכב על כתף של אביו, והיה רואה דבר של חפץ ואומר לו קח לי והוא לוקח לו פעם ראשונה שניה ושלישית. רואה אדם אחר, אומר לו, ראית אבי. אמר לו אביו, אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואתה אומר ראית אבי. הִשְׁלִיכוֹ מכתפו ובא הכלב ונשכו. כך היו ישראל. כשיצאו ממצרים, הקיפן בענני כבוד. בקשו לחם, הוריד להם את המן ... בקשו בשר, נתן להם שלו, הוא נותן להם כל צרכיהם, והם אומרים היש ה' בקרבנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, כך הרהרתם, הרי הכלב נושך אתכם. לכך ויבא עמלק:

המדרש לא מונה כאן את הניסים הגדולים ששינו את סדר הטבע, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכו׳, אלא דווקא את הכלכלה היומיומית של לחם ובשר. בזמן שאנחנו לא רואים בחיי היומיום שלנו את הנוכחות ושפע הברכות מהקב״ה, אנחנו חושפים את עצמנו לכוחות רוחניים הרסיניים שקוראים להם עמלק. ובזמן שאנחנו כן רואים אותם ומודים עליהם, לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר

Poetic Translations: Naomi Shemer, The Middle of Tammuz

Third and last poetic translation for tonight, Naomi Shemer's The Middle of Tammuz

אמצע התמוז

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עָל.
בְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפַל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהַאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפַל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
אֲבָל בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז אָמוּת
אֶל בֻּסְתָּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אֲחַר הֵידָד נָפוֹל יִפֹּל
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ
וְעַל הַכֹּל.

נעמי שמר

The middle of Tammuz

How sad to die in the middle of Tammuz
With summer flags waving for us all.
A dove on the flag post cooing without cease,
As cheers for summer, cheers for harvest fall.

How sad to die in the middle of Tammuz
Just when the peaches in every orchard call,
Just when the fruit is laughing in its basket
And cheers for summer, cheers for harvest fall

How sad to die in the middle of Tammuz
But in the middle of Tammuz I’ll die.
In orchards full of orphaned fruit
Cheer after cheer will surely fall
On your summer, on your harvest,
On it all

Naomi Shemer

Poetic Translations -- Haim Guri, Farewell Song for a Comrade

Here's another poetic translation: Haim Guri's Farewell Song For a Comrade

שיר פרדה לרע

במפגש השבילים ראינוך חוזר לאטך

וחשבנו: נאמר מלתיים פרדה, לך, רע.

והאביב החפשי הראשון התפרקד על מרבד הפריחה

וניצת הדרים לבנה מו ניצה חרמשית של ירח.

ראינוך הולך חזרה, מבוגר מתמיד ויגע

בחולצת חיילים אפורה בפסיעה חרישית ועוברת.

השמים היו רחבים והלילה עתיק ורוגע –

לא שונה במאום מלילות עלילה ועופרת.

הנה לילה בלי אש ועשן, ושקט. האומנם? כה מוזר.

והעם שאסף את חילו וערך שורותיו אל

הקרב – לא ישכח לך חסד ראשון וישא את

שמך כמזכרת.

חיים גורי

Farewell Song for a Comrade 

 

At a fork in the path we saw you slowly returning
And we thought we should say two words of farewell to you, comrade,
As our first spring in freedom stretched out on the carpet of flowers
With white orange-petals below the moon’s sickle-shaped petal.
We saw you returning, older than ever and weary
In a grey army shirt, passing by, treading quietly.
The heavens were wide and the night was ancient and peaceful –
Exactly the same as those nights of action and bullets.
But this night is quiet, with no smoke, with no fire. Can that be? It’s a mystery.

And the people that mustered its soldiers and arranged them in ranks for the battle
Won’t forget your first gift and will carry your name in memorial.

 Haim Guri

 

 

Poetic translations: - Yehonatan Gefen, The Little Prince

Recently I have had the opportunity to translate a few Hebrew poems into English, so I'd like to share them here. The first one is Jonathan (Yehonatan) Gefen's The Little Prince:

הנסיך הקטן

פגשתי אותו בלב המדבר
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר
והוא הבטיח לי שישוב

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה מעולם לא נשמע
בגלל החול הרך

והיה אם יופיע שם ילד אחד
שפניו שוחקות ושיער לו זהב
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד
ולטפו את אבק המדבר מעיניו

ואז תעשו עימי חסד קטן
כתבו נא מהר לכל אימותינו
שירווח להן קצת ויפוג צערן
הנסיך הקטן חזר אלינו

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

פגשתי אותו בלב המדבר


יהונתן גפן

The Little Prince
I met him in the heart of the desert
Sunset helps a sorrowing heart
I drew him a tree and a lamb
And he promised that he would return

The little prince of Company B
Will see no more lambs eating flowers
All his roses are thorns today
And his little heart is cold as ice

If you ever come this way
You will know that this is where he fell
Fell without making a sound
On the soft sand below

And if a young child appears
With laughing face and golden hair
You will know him and hold out your hand
To brush desert dust from his eyes

Then do me a little favor
And write to all our mothers
Let them breathe again and wipe away their tears
For the little prince has returned

The little prince of Company B
Will see no more lambs eating flowers
All his roses are thorns today
And his little heart is cold as ice

I met him in the heart of the desert

Jonathan Gefen

טל ומטר

בחורף אנחנו מתפללים לטל, ובחורף לגשם. המעבר מגשם לטל קורה בהמכה אחת ביום הראשון של פסח, אבל המעבר חזרה מטל לגשם בא בהדרגה, תהליך שלוקח כמה חודשים. זה מתחיל עוד ביום כיפור: בתפילת הכהן הגדול כשיצא מקודש הקדשים היה מתפלל “שתהא שנה זו … אם שחונה תהא גשומה, ואל ייכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם…”

ממשיך בתפילות לגשם בהושענא רבה ובשמיני עצרת, וממוסף של שמיני עצרת אומרים “משיב הרוח ומוריד הגשם” בברכה השניה של תפילת שמונה עשרה. בתלמוד ובספרות ההלכתית זה נקרא “הזכרת הגשם”. זה נחשב למשפט שבח לקב״ה על זה שהוא מוריד גשם, יותר מבקשה אליו שהוא יוריד לנו עכשיו, ולכן אומרים אותו גם בתפילה י”ח של חג ושבת שהוא יותר תפילה של שבח והודייה ופחות של בקשות ותחנונים.

הבקשה לגשם בא רק בתפילת י”ח של חול, בברכה התשיעית, ברכת השנים. יש שינויים בנוסח מֵעֵדָה לעדה: יש נוסחים שהשינוי אצלם הוא רק תוספת של שתי מילים “ותן טל ומטר לברכה” במקום “ותן ברכה”, ויש כמו בסידור שלנו שזה ברכה שונה לגמרי, “ברך עלינו” במקום “ברכנו אבינו”.

זמן השינוי גם משתנה, אבל לא מעדה לעדה אלא ממקום למקום, וההבדל הזה מופיע כבר בגמרא במסכת תענית י. –

משנה בג' במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת:

גמרא א"ר אלעזר הלכה כרבן גמליאל תניא חנניה אומר ובגולה עד ששים בתקופה

לא ניכנס לחישובים המסובכים מתי זה ששים לתקופה לבני הגולה, בשבילנו בארץ ישראל ההלכה פסוקה היא שמתחילים בשבעה במרחשון, ובפועל זה יוצא השנה ביום פירסום רשומה זו, יום שלישי 20.10.2015, בדיוק שבועיים אחרי מוצאי שמיני עצרת, התחלנו כבר בערבית להתפלל "ברך עלינו", ונמשיך עד פסח באפריל הקרוב.

ונשאלת השאלה לְמָה מחכים? אם בזמן בית המקדש היו צריכים לחכות כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, היום שאין בית המקדש ואין עליה לרגל ואין נסיעה חזרה לנהר פרת, למה לא להתחיל ישר אחרי החג?

תשובה אחת נמצאת בשו״ת יביע אומר חלק ה' או”ח ט׳: חכם עובדיה נשאל על מי שטעה בתפילה ושאל טל ומטר מיד לאחר שמיני עצרת לפני ז' לחשון, אם הוא חייב לחזור ולהתפלל הנוסח של קיץ. והוא מפריך לגמרי את ההנחה שלי שאחרי חורבן בית המקדש שלי אין יותר עליה לרגל. הוא אומר שעינינו רואות איך עד היום ירושלים מתמלא אנשים מכל העולם בשלשה רגלים, ומביא גם מקורות תומכים ממדרשים. לדוגמא, ממדרש שיר השירים רבא על הפסוק “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים”: "מה יונה זו, אף על פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו שלוש רגלים", ולכן אנחנו נוהגים להמשיך את ההשייה בשאלת גשמים עד שבועיים אחרי החג, לא רק זכר לחורבן ומנהג אבותינו בידינו, אלא כחלק משמירת של עליה לרגל בשלש רגלים עד היום הזה.

ואני בעניי רוצה להציע סיבה נוספת למנהג, הנובעת מהיחס הפסיכולוגי שלנו למים ולגשם:

היחס שלנו למים הוא מאוד אמביבלנטי. מים הם מקור חיים שאי אפשר לחיות בלעדיהם, ובאותו זמן הם מקור של הרס וקלקול, ואפילו הריגה. ראינו את שני צידי היחס הזה קודם בתפילה של הכהן הגדול: בזמן שהוא מתפלל לגשם, הוא מכיר שיש אנשים שמתפללים שלא יהיה גשם, בזמן שעולם צריך לו.

ואותו אמיבלנטיות מופיעה גם בתורה. ממה מתחיל בריאת העולם בפרשת בראשית? ממים. ועם מה הקב”ה מתכוון להשחית כל חי מעל פני אדמה בפרשת נח? עם מים. וכך נראה לי שלמרות שאנחנו צמאים לגשם אחרי הקיץ, אנחנו נשארים חוששים ופוחדים להתחיל לבקש אותו: be careful what you wish for – אולי אם נבקש גשם נקבל עוד מבול!

ולכן אנחנו מחכים שבועיים עד שקראנו את פרשת בראשית ופרשת נח, ונזכרנו בהבטחה והברית של אחר המבול: וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

Ayman Udeh on Arab Jewish culture

Ayman Udeh MK, the leader of Hadash and the Joint List in the Knesset, gave the following speech at the launch of the Knesset Caucus for the Preservation and Furthering of the Cultural Heritage of Jews from Arab and Islamic Countries a few weeks ago.

Some Israeli bloggers, like Almog Behar, have publicized it, but it has hardly been reported on news sites (Maariv is one exception), and not at all in English as far as I have been able to discover. It deserves to be much more widely known!

We hear a lot today about the importance of cultural pluralism, but unfortunately also too much about Arabs and Jews as two different sides. Scare‑mongering about Arab theatres and questions why there is no investment in culture in the periphery. 

The culture of the Jews from Arab countries, the Arab Jews, is the key to an alternative option. Let's talk about the Jewish and Arabic culture combined, about joint culture. After all, the culture of the Jews in Arab countries wasn't just the communal traditions of their specific communities: it was also part of the culture of the Arab world as a whole.

Already in the pre-Islamic Jahiliyya period, we know about figures like Samuel ben `Adiya, who was an important and influential poet before the birth of the Prophet Muhammad. And in modern times it's sufficient to mention the Egyptian singer Leila Mourad, the brothers Daoud and Saleh Al-Kuwaity from Baghdad, or Zohra Al Fassiya from Morocco, to realize how deeply the Jews were rooted in Arab cultural heritage, and how deeply rooted it was in them.

Even those who worked in Hebrew from within Jewish religious tradition were part of their environment, like the great religious poet Rabbi David Bouzaglo, who wrote nostalgically about Morocco:

Arabs and Hebrews
All sat at one table,
Sharing the pleasures
Of music and song.

But unfortunately, the reality of the State of Israel didn't have room for the richness of this culture. Not only because it was considered inferior, but because it blurred the boundary that the cultural hegemony was doing its best to draw between Jews and Arabs. It was inconceivable to suggest that Jews and Arabs could draw from a common culture. For that very reason we have an obligation, for our own sake and for the sake of our future, to glorify these neglected cultures whose great wealth has been mostly lost.

It is important to mention also the part that Palestinian Arab citizens of Israel played in preserving and rescuing parts of the glorious culture of Jews from Arab countries. The actor Leo (Albert) Elias, who passed away this year, wasn't accepted in main-stream theatre at first because of his Arabic accent. So he worked in the Arab sector, where he founded theatrical initiatives already in the terrible period of military rule. Musicians such as Abraham Salman and Jojo Mousa worked in the orchestra of the Arabic‑language department of Israel Radio. The Arabic films screened on Channel One (originally targetted at Arab viewers), were a cultural haven for Mizrahi Jews who were given a chance to see a movie in their own language.

Of course, we must not forget literary figures: Sami Michael, Shimon Ballas, Sasson Somekh and others found the first opportunity to publish their works in the Communist Party's Arabic newspapers under the auspices of writer Emile Habibi, before they turned to writing in Hebrew and were embraced by the establishment much later. Jews from Arab countries were enriched by Palestinian Arab culture and enriched it in their turn, even during the darkest days.

I am happy to say that more and more young Jews and Arabs are finding a renewed interest in this culture, and there are new initiatives seeking out the connections that have almost disappeared. How moving it is to hear the Israeli Andalusian Orchestra, in which Jews and Arabs play together, and how infuriating that it has to keep calling for a decent budget on the same level that the classical Western orchestras receive! How moving to meet young Mizrahim who are returning to their grandparents' heritage and re-learning the Arabic language, not in order to "know the enemy" but in order to know themselves and their heritage, and through it to search for connections of reconciliation and coexistence.

If we aspire to a future of coexistence, the time has come to let culture disintegrate barriers, not raise them. Some said that Israel needs to be a "villa in the jungle". What a terrible mistake that was! We have all paid for it in long years of suffering. Instead, Israel should be opening up to the region around it, to new collaborations and new connections. And the first step should be in the field of culture.

The government must stop threatening and persecuting Arab culture immediately, make opportunities for the cultural wealth that exists here, give the resourced budgeted for Arab and Mizrahi culture parity with those for Western-Jewish culture — as required by the bill proposed by my parliamentary colleague Dr. Yousef Jabareen — and celebrate the great Arab-Jewish creative artists who showed us another, better way.

God Save the Queen in Hebrew

I was looking in the digitised collections of the JTS Library for material by or on R. Nathan Adler and came across this version of "God Save the Queen" in Hebrew, from the service for Queen Victoria's Golden Jubilee.

תולדות שמואל דוד לוצאטו פרק 1

מתוך המגיד 7 מאי 1858

בששי בשבת בבקר השכם באחד לחדש הששי שנת התק”ם [1800 אויגוסט 22] נולד בעיר טריאסטי לחזקיה לוצאטו חרש עצים [דרעכסלער] ולמרים מַלְכָּה לוֹלִי הבן השלישי, שמואל דוד. אביו ואמו נולדו שניהם בכפר סנדניאל במדינת פריאולי, תחת ממשלת השררה הויניציאנית, ויצאו משם בשנת תקל”ח כאשר גרשו בעלי ויניציאה את היהודים משבת בכפרים אשר תחת ממשלתם. ברוך אבי חזקיה היה איש חסיד ובבואו עיר טריאסטי ראה הטבחים מוכרי בשר בקר, ומצא בהם ערות דבר, ולא אכל עוד בשר עד יום מותו, רק לפרקים היה אוכל בשר עוף. הוא היה אוהב את הבריות, טוב ומטיב לכל, והיה משאו ומתנו [במיני תבואה וכלי ברזל] באמונה רבה. פעם אחת בא אליו נכרי עובד אדמה ויאמר אליו: אדוני ברוך, מכור לי פרה. ויאמר לו ברוך: מימי לא עסקתי בפרות. ענה הנכרי ואמר לו: כל אשר קניתי מידך היה לי בו מזל טוב, וגם את הפרה לא אקח רק מידך, לך קח פרה מן השוק ומכור אותה לי, ויעש ברוך כן. ברוך היה מפורסם בין אחיו בני ישראל על עוצם בטחונו בה', והיו אומרים איש אל אחיו: הנה אנחנו בכל השתדלותנו וחריצותנו אנו מתפרנסים בצער, והוא בבטחון שלו הו מצליח בכל משלח ידו. הוא מת בטריאסטי בן אחת ושמונים שנה, והשאיר אחריו ארבע בנות אשר העמידו תולדות הרבה, ואת דוד אשר לא נשא איש ומת בן ששים בשנת תקס”ב, ואת חזקיה. חזקיה היה איש צדיק תמים, אוהב את הבריות כאביו וחכם בתורה ובחכמת הטבע. היה עוסק הרבה, ובפרט בימי בחורותיו, בבקשת תחבולות להניע העגלות והספינות בכח האד העולה מהמים הרותחים; ואם היה סֵפק בידו להרבות בנסיונות כחפצי, אולי היה הוא הממציא ההליכה בסיר נפוח. ואחרי מותו נמצאה בין מכתביו אגרת כתובה לאחד מעשירי הקהל [שמו לא נזכר, ומי יודע אם נשלחה אליו] להודיעו שהמציא המצאה להוליך העגלות בכח האש, ושאין בידו לעשות הנסיונות הצריכים לזה; וזמן כתיבה י”ב פעברואר 1801.

חזקיה היה איש בלתי יודע להחליק לשונו ולבחור לשון ערומים על פי המשפטים התורות הנקראות דרך ארץ, ובכל עניניו היה מואס המדומה, וכל מה שהוא מפני מראית העין, וכל חפצו במה שהוא יש ואמת בעצמו. אשר על כן עם היותו אוהב ואהוב לכל יודעיו, לא קנה לו רֵעים הרבה, ולא היה מבלה זמנו בשיחה בטלה עם אדם, אך היה כל עסקו במלאכת אומנותו ובהנהגת ביתו, ובלמוד התורה, וחלף השיחה הבטלה היה משתעשע בכתיבה, והיה כותב על ספר על הקורות המוצאות אותו וגם המחשבות העולות על לבבו בהתיעצו לעשות או לבלתי עשות דבר מה הכל היה כותב בספר. פרנסתו היתה ממעשה ידיו באומנותו, וגם היה נעזר במשא ובמתן של אחותו ברכה, אשה משכלת, כי היה להם בשותפות חנות של מיני מלבושים, ואחותו ובעלה היו עוסקים בחנות במקח וממכר, והוא עוסק באומנותו, ודירתם ביחד למעלה מן החנות. בעל אחותו היה ברוך בן הרופא והמשורר יצחק לוצאטו אחי אפרים בעל בני הנעורים, ויצחק זה מתה עליו אשתו הראשונה [אֵם ברוך] ויקח את תמר אחות חזקיה לאשה. ויתר דברי חזקיה הלא הם כתובים בקינת בנו [ב”הע תקפ”ט]. מרים, אשה אלמנה ובתולה, לקחה חזקיה בהיותו בן ל”ד שנה, אשה טובה ויראת ה' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והיהת עושה בידיה כל צרכי הבית, כי ברכה עומדת בחנות. ברוך ובניו ובנותיו היו מפרישים המעשר מכל מה שהיו משתכרים, שני בני חזקיה הגדולים מתו בקטנותם, אחד בטרם לדת ש”ד, ואחד ארבעה חדשים אחרי הולדו, ונשאר שמואל דוד בן יהיד עד היותו בן ארבע וחצי, ואז נולדה אחותו רחל נחמה. מבן שלוש עד בן ארבע וחצי למד קריאת ל”הק בבית המלמד והמלמדת, ואביו היה הולך אליו יום יום והיה קורא עמו ומתרגם לו פרשת כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות [דברים ו' כ' – כ”ה], כי מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו, הקדים לקיים מצות הבן על האב בטרם יהיה הבן כדאי להבין מה שהיה מלמדו. בן ארבע שנים וחצי החל ש”ד לשקוד על דלתות תלמוד תורה אשר הוקם בעיר טריאסטי בשנה תקמ”ב על פי הדרכים אשר הורה החכם רנ”הו במכתביו. שם היה נערים למדים תורה שש או שבע שעות ביום, ושתים שעות היו למדים לשון איטלקי ואשכנזי ומלאכת החשבון. בן שמונה או תשע שנים למד שם ספר איוב, וקריאת הספר ההוא מתקה לחכו מאוד, ומן העת ההיא החלה רוח השיר לפעמו, ושבשמעו קצת מרבותיו מספרים תהלות המלך העריץ אשר אז היה מולך גם בארץ אילליריא, ובראות כל בני עירו חוגגים לכבודו, התעורר לזמר לשמו, וגם כי לא ידע מאומה מדרכי המשקל לא בל”הק ולא בשאר לשונות, כתב שיר עברי ושיר איטלקי, וזאת תחלת השיר העברי:

בהעטר שר הגבור

על מדינת צרפת הגדולה

אויביו נצח כרמה ותולעת

הרים קרננו לדור דור.

וכתב מלת הרים במ”ם סתומה, כי עדיין לא למד כלום מחכמת הדקדוק, ועכ”ז מרוב הקריאה בתנ”ך היה הדבור העברי שגור על לשונו. בימים ההם בלמדו ספר איוב הרגיש בנפשו כי עדיין לא פורשו ספרי הקדש כל צרכם ואמר לחבריו כי בדעתו כשיגדל לעשות ביאור חדש על המקרא. ולדוגמא אמר להם כי על הפסוק איש היה בארץ עוץ הוא רוצה לפרש שהכוונה על עיר בית אל, כי כן מפורש בתורה שיעקב קרא בית אל לעיר שהיתה נקראת קודם לכן עוץ; ופתח לפניהם פרשת ויצא, ומצא [אוי לה לאותה בושה] כי המקום שקרא לו יעקב בית אל, לא עוץ היה שמו, אלא לוז. אל הבושה אשר בוש באותה שעה לא השיבה אחור לבו מלבקש להאיר תעלומות המקרא, רק הביאתהו להיות יותר מתון במשפטיו. בן תשע שנים עלה למדרגה שלישית, ולמד עם מרדכי יצחק קולוניא [אחיו של אברהם די קולוניא המפורסם] רש”י רד”ק משניות ודקדוק. את המלמד הזה היה ש”ד ירא ירות הרוממות גדולה מאוד, והיה עושה אזנו כאפרכסת לכל דבריו ולכל שיחה קלה שהיה מדבר עם מי שיהיה, והיה האיש ההוא בעיניו לאות ולמופת. ממנו באה לש”ד אהבת חכמת הדקדוק ואהבת הדיוק בכל פעולותיו ובכל עניניו, וגבורה למשול ברוחו ולכבוש את יצרו ולמאוס בתענוגים; והתכונה הזאת היתה לו לישועה גדולה ולפורקן בימי בחורותיו, בן עשר החל ללמוד שעה ליום תלמוד בבלי על הרב אברהם אליעזר הלוי, ולמד עמו חמש שנים. בהיותו בן אחת עשרה נוספו בבית מדרשו [במצות הצרפתים] למודים אחרים, לשון צרפת ורומי ותכונת הארץ וקורות העמים. הלמודים האלה [חוץ מלשון רומי] למד עם אורי חי סאראוואל בעל ביבליאוטעקה גדולה, וגם כי הוא לא העמיק בשום מדע, מכל מקום היה בקי בשמות החכמות והספרים והמחברים, ודברים ושיחותיו הולידו בלב הנער התשוקה להרחיב גבולות ידיעותיו, גם הועילו לו במה שהיה מרבה לספר בשבח רמב”מן.

לשון רומי לא למד רק שנה אחת, ששה חדשים עם מרדכי קולוניא וששה חדשים עם רפאל ברוך סגרי [שנתן לו אח”כ שתי בנותיו]. במשך כל השנים האלה וגם אחרי כן לא חדל אביו ללמוד עמו תורה מדי יום ביומו. בן אחת עשרה כתב חידה, זאת התלתה:

הַפִּקְחִים בֹּאוּ וְשִׁמְעוּ חִידָה

הִיא הִיא אֲשֶׁר תִּקֵּן שְׁמוּאֵל דָּוִד

הִקָּבְצוּ אַתֶּם נְבוֹנֵי עֵדָה

פִּשְׁרוּ דְבַר מוּטָל בְּקֶרֶן זָוִית.