D’var Torah for Shabbat Tetzave/Parashat Zachor 5777

גלגל למטה לגירסה העברית

According to an ancient custom, during the reading of the Megilla, the book of Esther, on Purim, there are a number of verses, known as “verses of redemption”, which the congregation all read together and the reader repeats. This custom goes back over a thousand years: R. Amram Ga’on and R. Sa‘adia Ga’on already mention in the ninth century that the custom was to repeat the two verses 8:15 and 8:16: “And Mordecai went forth from the presence of the king...” and “The Jews had light and gladness, and joy and honour”.

Today the custom has widened to include other verses: most communities repeat verse 2:5: “There was a certain Jew in Shushan the castle, whose name was Mordecai...” and the last verse, 10:3: “For Mordecai the Jew was next unto king Ahasuerus...”, or all three verses of the last chapter, and some also repeat verse 6:1 “On that night could not the king sleep...” I certainly have always repeated that verse when reading the Megilla, and this year I was surprised to discover when comparing notes with other readers that this is relatively rare: many readers told me that that had never seen or heard of repeating that verse.

It is always surprising to discover that a custom you had taken for granted as universal is actually unusual, and in this case it seems only natural that that verse if any should be considered one of the “verses of redemption”. The whole story arc of the Megilla is a story of reversal: the situation of the Jews gets worse and worse until this point, when the threads that have been ties in the first five chapters begin to untie and everything begins to move towards the happy ending.

It also exemplifies the role of coincidence in the book of Esther. A series of events stretching over many years, each one apparently ocurring by chance, all come together at this moment and begin Haman’s downfall from his high position and the failure of his plan to exterminate the Jewish people. When Esther is taken into the women’s quarters, Mordechai waits in the gate of the palace and happens to hear Bigtan and Teresh plotting to assinate the king. He tells Esther, Esther tells the king, and tonight when the king can’t sleep, that just happens to be the passage that is read to him from the annals, and Haman just happens to choose that moment to arrive in court to arrange to hang Mordechai.

I have believed for many years in the spiritual significance of coincidences and chances, and I have a source for this in the last chapters of Leviticus. There God says “if you go with me with ‘chance’ (keri), I will go with you with chance”. In context, this seems to be meant as a punishment, but it can also be understood as a potential blessing: if you go with me in chance, I will go with you in chance, but if you go with me in chance, I will go with you in chance.

In other words, if you see life as random, meaningless and chaotic, God will treat you chaotically, but if you see the presence of God in the chances and coincidences of life, then God will grant you a life of meaningful chances, and you will find him in them.

This is exactly what happens in the book of Esther: the Rabbis interpreted the name Esther as a hint of hester panim — a concealment of God’s presence. In our time, just as in the time of Mordechai and Esther, there are no obvious miracles, no burning bush. It is our job to take hold of chance and find God’s hand in it, and take action to make God’s presence manifest. As Mordechai says to Esther: “Who knows whether you came to royal status for a time like this” — who knows whether something that happened five years ago was only so that you would be in this place at this time and have the opportunity to save the Jewish people.

The story of Amalek in Parashat Zachor has the same message: according to Midrash Tanhuma:

Rabbi Levi said, ‘To what may [the story of Amalek] be compared? To a son riding on his father’s shoulders. He sees something nice and asks his father to give it to him, once, twice and three times, and then he sees someone else and
asks him “Have you seen my father?” His father says to him, “You are riding on my shoulders, and I gave you everything you asked for, and you say ‘Have you seen my father?’!?!”. The father throws him to the ground and a dog bites him. So
too with Israel: God surrounded them with clouds of glory, gave them bread from heaven and quails to eat, and they said “Is God among us?” God said to them “If that is what you think, the dog will bite you.” Then Amalek attacked them.’

Notice that the Midrash doesn’t talk about the great miracles that changed the order of nature, like the ten Plagues or the splitting of the Red Sea, but about the everyday things, bread and meat. When we fail to see the presence and favour of God in our everyday life, we expose ourselves to destructive spiritual forces, called Amalek. But when we do see them and act according to them, “The Jews have light and gladness and joy and honour”.

ישנו מנהג בקריאת מגילה שכמה פסוקים, שקוראים להם ״פסוקים של גאולה״, הקהל קורא כמה פסוקים ביחד והקורא חוזר עליהם. זה מנהג עתיק מלפני יותר מאלף שנים: ר׳ עמרם גאון ור׳ סעדיה גאון מזכירים בסידוריהם שחוזרים על שני פסוקים ״ומרדכי יצא מלפני המלך וכו׳״ ו־״ליהודים היתה אורה ושמחה וכו׳״.

היום המנהג התרחב לעוד פסוקים: ברוב הקהילות חוזרים על ״איש יהודה היה בשושן הבירה וכו׳״ וגם על הפסוק האחרון ״כי מרדכי היהודי משנה למלך וכו׳״ או אפילו על שלשת הפסוקים האחרונים, וגם יש קהילות מעטות שחוזרים על הפסוק ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו׳״. אני רגיל לחזור על הפסוק הזה, וכאשר עשיתי השוואה עם כמה קוראים וקוראות הופתעתי לגלות שזה מנהג נדיר, והרבה אמרו לי שלא שמעו ולא ראו שחוזרים על הפסוק.

והרי זה פלא, כי מכל פסוקי המגילה זה נראה לי זה שהכי מתאים שייקרא פסוק של גאולה:
בכל המהלך של ה־״נהפוך הוא״ של המגילה, זה הציר שהכול מסובב סביבו: כמו ששלמה המלך [לא בדיוק] אמר: ״הַמְּגִילָּה תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְמֶלֶךְ עַל מִטָּתוֹ״. עד אז, כל העלילה הולכת ומסתבכת והמצב של היהודים נהיה יותר קשה ומסובך, ומשם והלאה הקרשים מתחילים להיפרם והכול מתחיל ללכת לכוון הסוף הטוב.

אנחנו גם רואים שם את החשיבות של המקרה בהתפתחות הסיפור של המגילה. כמה ארועים שקרו במשך השנים, כל אחד על פניו לגמרי במקרה, מתאחדים באותו רגע וגורמים לתחילת הנפילה של המן ממקומו הגבוה: בזמן שאסתר נכנסה לבית הנשים, מרדכי ישב בשער המלך ובמקרה שמע את המזימה של בגתן ותרש וסיפר לאסתר, והלילה קוראים למלך דווקא את העמוד הזה בספר הזכרונות, ודווקא באותו רגע המן בא לחצר לקבל אישור לתלות את מרדכי.

לפי אמונתי, למקרה יש תמיד מסר רוחני בשבילנו, אם רק נהיה ערים לשמוע אותו. אני רואה את זה בתוכחה בפרשת בהעלותך. שם כתוב: וְאִם ...הֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי. לכאורה זה קללה, אבל אפשר גם לדרוש את הפסוק כחרב פיפיות עם אפשרות של או ברכה או קללה: מצד אחד,
אם הלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בקרי
או מצד שני,
אם הלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי

זאת אומרת, אם אתם תתפסו את החיים כמקריים, חסרי משמעות וכאותיים, הקב״ה גם יתייחס אלינו בצורה כאותית, אבל אם במקרים שקורים לנו אנחנו רואים את הנוכחות של האלהים, הוא ילך איתנו בתוך המקרים, ושם נמצא אותו.

זה גם מה שקורה במגילה: ידוע שחז״ל דרשו את השם אסתר כ״הסתר פנים״. סיפור המגילה מתרחש בתקופה כמו שלנו, שאין בו ניסים גלויים, סנה בוער וחוט שני ההופך ללבן. ובתקופה כזאת, עלינו מוטלת החובה לתפוס את המקרה, לזהות בו את יד ה׳, ולפעול בצורה פעילה כדי לשבור את הסתר הפנים. כמו שמרדכי אומר לאסתר: מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת --- אולי משהו שקרה לך לפני חמש שנים קרה רק כדי שתהיי במקום הזה בשעה הזאת ותוכלי להושיע את עם ישראל.

ואפשר ללמוד את זה גם מסיפור של עמלק בפרשת זכור: לפי מדרש תנחומא בסוף פרשת בשלח:

רבי לוי אמר, למה הדבר דומה. לבן שהיה רוכב על כתף של אביו, והיה רואה דבר של חפץ ואומר לו קח לי והוא לוקח לו פעם ראשונה שניה ושלישית. רואה אדם אחר, אומר לו, ראית אבי. אמר לו אביו, אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואתה אומר ראית אבי. הִשְׁלִיכוֹ מכתפו ובא הכלב ונשכו. כך היו ישראל. כשיצאו ממצרים, הקיפן בענני כבוד. בקשו לחם, הוריד להם את המן ... בקשו בשר, נתן להם שלו, הוא נותן להם כל צרכיהם, והם אומרים היש ה' בקרבנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, כך הרהרתם, הרי הכלב נושך אתכם. לכך ויבא עמלק:

המדרש לא מונה כאן את הניסים הגדולים ששינו את סדר הטבע, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכו׳, אלא דווקא את הכלכלה היומיומית של לחם ובשר. בזמן שאנחנו לא רואים בחיי היומיום שלנו את הנוכחות ושפע הברכות מהקב״ה, אנחנו חושפים את עצמנו לכוחות רוחניים הרסיניים שקוראים להם עמלק. ובזמן שאנחנו כן רואים אותם ומודים עליהם, לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר