Sunday, March 12, 2017

D’var Torah for Shabbat Tetzave/Parashat Zachor 5777

גלגל למטה לגירסה העברית

According to an ancient custom, during the reading of the Megilla, the book of Esther, on Purim, there are a number of verses, known as “verses of redemption”, which the congregation all read together and the reader repeats. This custom goes back over a thousand years: R. Amram Ga’on and R. Sa‘adia Ga’on already mention in the ninth century that the custom was to repeat the two verses 8:15 and 8:16: “And Mordecai went forth from the presence of the king...” and “The Jews had light and gladness, and joy and honour”.

Today the custom has widened to include other verses: most communities repeat verse 2:5: “There was a certain Jew in Shushan the castle, whose name was Mordecai...” and the last verse, 10:3: “For Mordecai the Jew was next unto king Ahasuerus...”, or all three verses of the last chapter, and some also repeat verse 6:1 “On that night could not the king sleep...” I certainly have always repeated that verse when reading the Megilla, and this year I was surprised to discover when comparing notes with other readers that this is relatively rare: many readers told me that that had never seen or heard of repeating that verse.

It is always surprising to discover that a custom you had taken for granted as universal is actually unusual, and in this case it seems only natural that that verse if any should be considered one of the “verses of redemption”. The whole story arc of the Megilla is a story of reversal: the situation of the Jews gets worse and worse until this point, when the threads that have been ties in the first five chapters begin to untie and everything begins to move towards the happy ending.

It also exemplifies the role of coincidence in the book of Esther. A series of events stretching over many years, each one apparently ocurring by chance, all come together at this moment and begin Haman’s downfall from his high position and the failure of his plan to exterminate the Jewish people. When Esther is taken into the women’s quarters, Mordechai waits in the gate of the palace and happens to hear Bigtan and Teresh plotting to assinate the king. He tells Esther, Esther tells the king, and tonight when the king can’t sleep, that just happens to be the passage that is read to him from the annals, and Haman just happens to choose that moment to arrive in court to arrange to hang Mordechai.

I have believed for many years in the spiritual significance of coincidences and chances, and I have a source for this in the last chapters of Leviticus. There God says “if you go with me with ‘chance’ (keri), I will go with you with chance”. In context, this seems to be meant as a punishment, but it can also be understood as a potential blessing: if you go with me in chance, I will go with you in chance, but if you go with me in chance, I will go with you in chance.

In other words, if you see life as random, meaningless and chaotic, God will treat you chaotically, but if you see the presence of God in the chances and coincidences of life, then God will grant you a life of meaningful chances, and you will find him in them.

This is exactly what happens in the book of Esther: the Rabbis interpreted the name Esther as a hint of hester panim — a concealment of God’s presence. In our time, just as in the time of Mordechai and Esther, there are no obvious miracles, no burning bush. It is our job to take hold of chance and find God’s hand in it, and take action to make God’s presence manifest. As Mordechai says to Esther: “Who knows whether you came to royal status for a time like this” — who knows whether something that happened five years ago was only so that you would be in this place at this time and have the opportunity to save the Jewish people.

The story of Amalek in Parashat Zachor has the same message: according to Midrash Tanhuma:

Rabbi Levi said, ‘To what may [the story of Amalek] be compared? To a son riding on his father’s shoulders. He sees something nice and asks his father to give it to him, once, twice and three times, and then he sees someone else and
asks him “Have you seen my father?” His father says to him, “You are riding on my shoulders, and I gave you everything you asked for, and you say ‘Have you seen my father?’!?!”. The father throws him to the ground and a dog bites him. So
too with Israel: God surrounded them with clouds of glory, gave them bread from heaven and quails to eat, and they said “Is God among us?” God said to them “If that is what you think, the dog will bite you.” Then Amalek attacked them.’

Notice that the Midrash doesn’t talk about the great miracles that changed the order of nature, like the ten Plagues or the splitting of the Red Sea, but about the everyday things, bread and meat. When we fail to see the presence and favour of God in our everyday life, we expose ourselves to destructive spiritual forces, called Amalek. But when we do see them and act according to them, “The Jews have light and gladness and joy and honour”.

ישנו מנהג בקריאת מגילה שכמה פסוקים, שקוראים להם ״פסוקים של גאולה״, הקהל קורא כמה פסוקים ביחד והקורא חוזר עליהם. זה מנהג עתיק מלפני יותר מאלף שנים: ר׳ עמרם גאון ור׳ סעדיה גאון מזכירים בסידוריהם שחוזרים על שני פסוקים ״ומרדכי יצא מלפני המלך וכו׳״ ו־״ליהודים היתה אורה ושמחה וכו׳״.
היום המנהג התרחב לעוד פסוקים: ברוב הקהילות חוזרים על ״איש יהודה היה בשושן הבירה וכו׳״ וגם על הפסוק האחרון ״כי מרדכי היהודי משנה למלך וכו׳״ או אפילו על שלשת הפסוקים האחרונים, וגם יש קהילות מעטות שחוזרים על הפסוק ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו׳״. אני רגיל לחזור על הפסוק הזה, וכאשר עשיתי השוואה עם כמה קוראים וקוראות הופתעתי לגלות שזה מנהג נדיר, והרבה אמרו לי שלא שמעו ולא ראו שחוזרים על הפסוק.
והרי זה פלא, כי מכל פסוקי המגילה זה נראה לי זה שהכי מתאים שייקרא פסוק של גאולה:
בכל המהלך של ה־״נהפוך הוא״ של המגילה, זה הציר שהכול מסובב סביבו: כמו ששלמה המלך [לא בדיוק] אמר: ״הַמְּגִילָּה תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְמֶלֶךְ עַל מִטָּתוֹ״. עד אז, כל העלילה הולכת ומסתבכת והמצב של היהודים נהיה יותר קשה ומסובך, ומשם והלאה הקרשים מתחילים להיפרם והכול מתחיל ללכת לכוון הסוף הטוב.
אנחנו גם רואים שם את החשיבות של המקרה בהתפתחות הסיפור של המגילה. כמה ארועים שקרו במשך השנים, כל אחד על פניו לגמרי במקרה, מתאחדים באותו רגע וגורמים לתחילת הנפילה של המן ממקומו הגבוה: בזמן שאסתר נכנסה לבית הנשים, מרדכי ישב בשער המלך ובמקרה שמע את המזימה של בגתן ותרש וסיפר לאסתר, והלילה קוראים למלך דווקא את העמוד הזה בספר הזכרונות, ודווקא באותו רגע המן בא לחצר לקבל אישור לתלות את מרדכי.
לפי אמונתי, למקרה יש תמיד מסר רוחני בשבילנו, אם רק נהיה ערים לשמוע אותו. אני רואה את זה בתוכחה בפרשת בהעלותך. שם כתוב: וְאִם ...הֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי. לכאורה זה קללה, אבל אפשר גם לדרוש את הפסוק כחרב פיפיות עם אפשרות של או ברכה או קללה: מצד אחד,
אם הלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בקרי
או מצד שני,
אם הלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בקרי
זאת אומרת, אם אתם תתפסו את החיים כמקריים, חסרי משמעות וכאותיים, הקב״ה גם יתייחס אלינו בצורה כאותית, אבל אם במקרים שקורים לנו אנחנו רואים את הנוכחות של האלהים, הוא ילך איתנו בתוך המקרים, ושם נמצא אותו.
זה גם מה שקורה במגילה: ידוע שחז״ל דרשו את השם אסתר כ״הסתר פנים״. סיפור המגילה מתרחש בתקופה כמו שלנו, שאין בו ניסים גלויים, סנה בוער וחוט שני ההופך ללבן. ובתקופה כזאת, עלינו מוטלת החובה לתפוס את המקרה, לזהות בו את יד ה׳, ולפעול בצורה פעילה כדי לשבור את הסתר הפנים. כמו שמרדכי אומר לאסתר: מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת --- אולי משהו שקרה לך לפני חמש שנים קרה רק כדי שתהיי במקום הזה בשעה הזאת ותוכלי להושיע את עם ישראל.
ואפשר ללמוד את זה גם מסיפור של עמלק בפרשת זכור: לפי מדרש תנחומא בסוף פרשת בשלח:
רבי לוי אמר, למה הדבר דומה. לבן שהיה רוכב על כתף של אביו, והיה רואה דבר של חפץ ואומר לו קח לי והוא לוקח לו פעם ראשונה שניה ושלישית. רואה אדם אחר, אומר לו, ראית אבי. אמר לו אביו, אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך, ואתה אומר ראית אבי. הִשְׁלִיכוֹ מכתפו ובא הכלב ונשכו. כך היו ישראל. כשיצאו ממצרים, הקיפן בענני כבוד. בקשו לחם, הוריד להם את המן ... בקשו בשר, נתן להם שלו, הוא נותן להם כל צרכיהם, והם אומרים היש ה' בקרבנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא, כך הרהרתם, הרי הכלב נושך אתכם. לכך ויבא עמלק:
המדרש לא מונה כאן את הניסים הגדולים ששינו את סדר הטבע, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכו׳, אלא דווקא את הכלכלה היומיומית של לחם ובשר. בזמן שאנחנו לא רואים בחיי היומיום שלנו את הנוכחות ושפע הברכות מהקב״ה, אנחנו חושפים את עצמנו לכוחות רוחניים הרסיניים שקוראים להם עמלק. ובזמן שאנחנו כן רואים אותם ומודים עליהם, לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר

Sunday, July 31, 2016

Poetic Translations: Naomi Shemer, The Middle of Tammuz

Third and last poetic translation for tonight, Naomi Shemer's The Middle of Tammuz

אמצע התמוז

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עָל.
בְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפַל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהַאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפַל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
אֲבָל בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז אָמוּת
אֶל בֻּסְתָּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אֲחַר הֵידָד נָפוֹל יִפֹּל
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ
וְעַל הַכֹּל.

נעמי שמר

The middle of Tammuz

How sad to die in the middle of Tammuz
With summer flags waving for us all.
A dove on the flag post cooing without cease,
As cheers for summer, cheers for harvest fall.

How sad to die in the middle of Tammuz
Just when the peaches in every orchard call,
Just when the fruit is laughing in its basket
And cheers for summer, cheers for harvest fall

How sad to die in the middle of Tammuz
But in the middle of Tammuz I’ll die.
In orchards full of orphaned fruit
Cheer after cheer will surely fall
On your summer, on your harvest,
On it all

Naomi Shemer

Poetic Translations -- Haim Guri, Farewell Song for a Comrade

Here's another poetic translation: Haim Guri's Farewell Song For a Comrade

שיר פרדה לרע

במפגש השבילים ראינוך חוזר לאטך
וחשבנו: נאמר מלתיים פרדה, לך, רע.
והאביב החפשי הראשון התפרקד על מרבד הפריחה
וניצת הדרים לבנה מו ניצה חרמשית של ירח.
ראינוך הולך חזרה, מבוגר מתמיד ויגע
בחולצת חיילים אפורה בפסיעה חרישית ועוברת.
השמים היו רחבים והלילה עתיק ורוגע –
לא שונה במאום מלילות עלילה ועופרת.
הנה לילה בלי אש ועשן, ושקט. האומנם? כה מוזר.

והעם שאסף את חילו וערך שורותיו אל
הקרב – לא ישכח לך חסד ראשון וישא את
שמך כמזכרת.

חיים גורי
Farewell Song for a Comrade 
 
At a fork in the path we saw you slowly returning
And we thought we should say two words of farewell to you, comrade,
As our first spring in freedom stretched out on the carpet of flowers
With white orange-petals below the moon’s sickle-shaped petal.
We saw you returning, older than ever and weary
In a grey army shirt, passing by, treading quietly.
The heavens were wide and the night was ancient and peaceful –
Exactly the same as those nights of action and bullets.
But this night is quiet, with no smoke, with no fire. Can that be? It’s a mystery.
And the people that mustered its soldiers and arranged them in ranks for the battle
Won’t forget your first gift and will carry your name in memorial.
 Haim Guri
 



 

Poetic translations: - Yehonatan Gefen, The Little Prince

Recently I have had the opportunity to translate a few Hebrew poems into English, so I'd like to share them here. The first one is Jonathan (Yehonatan) Gefen's The Little Prince:
הנסיך הקטן

פגשתי אותו בלב המדבר
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר
והוא הבטיח לי שישוב

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה מעולם לא נשמע
בגלל החול הרך

והיה אם יופיע שם ילד אחד
שפניו שוחקות ושיער לו זהב
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד
ולטפו את אבק המדבר מעיניו

ואז תעשו עימי חסד קטן
כתבו נא מהר לכל אימותינו
שירווח להן קצת ויפוג צערן
הנסיך הקטן חזר אלינו

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

פגשתי אותו בלב המדבר


יהונתן גפן

The Little Prince
I met him in the heart of the desert
Sunset helps a sorrowing heart
I drew him a tree and a lamb
And he promised that he would return

The little prince of Company B
Will see no more lambs eating flowers
All his roses are thorns today
And his little heart is cold as ice

If you ever come this way
You will know that this is where he fell
Fell without making a sound
On the soft sand below

And if a young child appears
With laughing face and golden hair
You will know him and hold out your hand
To brush desert dust from his eyes

Then do me a little favor
And write to all our mothers
Let them breathe again and wipe away their tears
For the little prince has returned

The little prince of Company B
Will see no more lambs eating flowers
All his roses are thorns today
And his little heart is cold as ice

I met him in the heart of the desert

Jonathan Gefen

Tuesday, October 20, 2015

טל ומטר


בחורף אנחנו מתפללים לטל, ובחורף לגשם. המעבר מגשם לטל קורה בהמכה אחת ביום הראשון של פסח, אבל המעבר חזרה מטל לגשם בא בהדרגה, תהליך שלוקח כמה חודשים. זה מתחיל עוד ביום כיפור: בתפילת הכהן הגדול כשיצא מקודש הקדשים היה מתפלל “שתהא שנה זו … אם שחונה תהא גשומה, ואל ייכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם
ממשיך בתפילות לגשם בהושענא רבה ובשמיני עצרת, וממוסף של שמיני עצרת אומרים “משיב הרוח ומוריד הגשם” בברכה השניה של תפילת שמונה עשרה. בתלמוד ובספרות ההלכתית זה נקרא “הזכרת הגשם”. זה נחשב למשפט שבח לקב״ה על זה שהוא מוריד גשם, יותר מבקשה אליו שהוא יוריד לנו עכשיו, ולכן אומרים אותו גם בתפילה י”ח של חג ושבת שהוא יותר תפילה של שבח והודייה ופחות של בקשות ותחנונים.
הבקשה לגשם בא רק בתפילת י”ח של חול, בברכה התשיעית, ברכת השנים. יש שינויים בנוסח מֵעֵדָה לעדה: יש נוסחים שהשינוי אצלם הוא רק תוספת של שתי מילים “ותן טל ומטר לברכה” במקום “ותן ברכה”, ויש כמו בסידור שלנו שזה ברכה שונה לגמרי, “ברך עלינו” במקום “ברכנו אבינו”.
זמן השינוי גם משתנה, אבל לא מעדה לעדה אלא ממקום למקום, וההבדל הזה מופיע כבר בגמרא במסכת תענית י. –
משנה בג' במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת:
גמרא א"ר אלעזר הלכה כרבן גמליאל תניא חנניה אומר ובגולה עד ששים בתקופה
לא ניכנס לחישובים המסובכים מתי זה ששים לתקופה לבני הגולה, בשבילנו בארץ ישראל ההלכה פסוקה היא שמתחילים בשבעה במרחשון, ובפועל זה יוצא השנה ביום פירסום רשומה זו, יום שלישי 20.10.2015בדיוק שבועיים אחרי מוצאי שמיני עצרת, התחלנו כבר בערבית להתפלל "ברך עלינו", ונמשיך עד פסח באפריל הקרוב.
ונשאלת השאלה לְמָה מחכים? אם בזמן בית המקדש היו צריכים לחכות כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, היום שאין בית המקדש ואין עליה לרגל ואין נסיעה חזרה לנהר פרת, למה לא להתחיל ישר אחרי החג?
תשובה אחת נמצאת בשו״ת יביע אומר חלק ה' או”ח ט׳: חכם עובדיה נשאל על מי שטעה בתפילה ושאל טל ומטר מיד לאחר שמיני עצרת לפני ז' לחשון, אם הוא חייב לחזור ולהתפלל הנוסח של קיץ. והוא מפריך לגמרי את ההנחה שלי שאחרי חורבן בית המקדש שלי אין יותר עליה לרגל. הוא אומר שעינינו רואות איך עד היום ירושלים מתמלא אנשים מכל העולם בשלשה רגלים, ומביא גם מקורות תומכים ממדרשים. לדוגמא, ממדרש שיר השירים רבא על הפסוק “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים”: "מה יונה זו, אף על פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו שלוש רגלים", ולכן אנחנו נוהגים להמשיך את ההשייה בשאלת גשמים עד שבועיים אחרי החג, לא רק זכר לחורבן ומנהג אבותינו בידינו, אלא כחלק משמירת של עליה לרגל בשלש רגלים עד היום הזה.
ואני בעניי רוצה להציע סיבה נוספת למנהג, הנובעת מהיחס הפסיכולוגי שלנו למים ולגשם:
היחס שלנו למים הוא מאוד אמביבלנטי. מים הם מקור חיים שאי אפשר לחיות בלעדיהם, ובאותו זמן הם מקור של הרס וקלקול, ואפילו הריגה. ראינו את שני צידי היחס הזה קודם בתפילה של הכהן הגדול: בזמן שהוא מתפלל לגשם, הוא מכיר שיש אנשים שמתפללים שלא יהיה גשם, בזמן שעולם צריך לו.
ואותו אמיבלנטיות מופיעה גם בתורה. ממה מתחיל בריאת העולם בפרשת בראשית? ממים. ועם מה הקב”ה מתכוון להשחית כל חי מעל פני אדמה בפרשת נח? עם מים. וכך נראה לי שלמרות שאנחנו צמאים לגשם אחרי הקיץ, אנחנו נשארים חוששים ופוחדים להתחיל לבקש אותו: be careful what you wish for – אולי אם נבקש גשם נקבל עוד מבול!
ולכן אנחנו מחכים שבועיים עד שקראנו את פרשת בראשית ופרשת נח, ונזכרנו בהבטחה והברית של אחר המבול: וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

Sunday, July 26, 2015

Ayman Udeh on Arab Jewish culture

Ayman Udeh MK, the leader of Hadash and the Joint List in the Knesset, gave the following speech at the launch of the Knesset Caucus for the Preservation and Furthering of the Cultural Heritage of Jews from Arab and Islamic Countries a few weeks ago.
Some Israeli bloggers, like Almog Behar, have publicized it, but it has hardly been reported on news sites (Maariv is one exception), and not at all in English as far as I have been able to discover. It deserves to be much more widely known!
We hear a lot today about the importance of cultural pluralism, but unfortunately also too much about Arabs and Jews as two different sides. Scare‑mongering about Arab theatres and questions why there is no investment in culture in the periphery. 
The culture of the Jews from Arab countries, the Arab Jews, is the key to an alternative option. Let's talk about the Jewish and Arabic culture combined, about joint culture. After all, the culture of the Jews in Arab countries wasn't just the communal traditions of their specific communities: it was also part of the culture of the Arab world as a whole.
Already in the pre-Islamic Jahiliyya period, we know about figures like Samuel ben `Adiya, who was an important and influential poet before the birth of the Prophet Muhammad. And in modern times it's sufficient to mention the Egyptian singer Leila Mourad, the brothers Daoud and Saleh Al-Kuwaity from Baghdad, or Zohra Al Fassiya from Morocco, to realize how deeply the Jews were rooted in Arab cultural heritage, and how deeply rooted it was in them.
Even those who worked in Hebrew from within Jewish religious tradition were part of their environment, like the great religious poet Rabbi David Bouzaglo, who wrote nostalgically about Morocco:
Arabs and Hebrews
All sat at one table,
Sharing the pleasures
Of music and song.
But unfortunately, the reality of the State of Israel didn't have room for the richness of this culture. Not only because it was considered inferior, but because it blurred the boundary that the cultural hegemony was doing its best to draw between Jews and Arabs. It was inconceivable to suggest that Jews and Arabs could draw from a common culture. For that very reason we have an obligation, for our own sake and for the sake of our future, to glorify these neglected cultures whose great wealth has been mostly lost.
It is important to mention also the part that Palestinian Arab citizens of Israel played in preserving and rescuing parts of the glorious culture of Jews from Arab countries. The actor Leo (Albert) Elias, who passed away this year, wasn't accepted in main-stream theatre at first because of his Arabic accent. So he worked in the Arab sector, where he founded theatrical initiatives already in the terrible period of military rule. Musicians such as Abraham Salman and Jojo Mousa worked in the orchestra of the Arabic‑language department of Israel Radio. The Arabic films screened on Channel One (originally targetted at Arab viewers), were a cultural haven for Mizrahi Jews who were given a chance to see a movie in their own language.
Of course, we must not forget literary figures: Sami Michael, Shimon Ballas, Sasson Somekh and others found the first opportunity to publish their works in the Communist Party's Arabic newspapers under the auspices of writer Emile Habibi, before they turned to writing in Hebrew and were embraced by the establishment much later. Jews from Arab countries were enriched by Palestinian Arab culture and enriched it in their turn, even during the darkest days.
I am happy to say that more and more young Jews and Arabs are finding a renewed interest in this culture, and there are new initiatives seeking out the connections that have almost disappeared. How moving it is to hear the Israeli Andalusian Orchestra, in which Jews and Arabs play together, and how infuriating that it has to keep calling for a decent budget on the same level that the classical Western orchestras receive! How moving to meet young Mizrahim who are returning to their grandparents' heritage and re-learning the Arabic language, not in order to "know the enemy" but in order to know themselves and their heritage, and through it to search for connections of reconciliation and coexistence.
If we aspire to a future of coexistence, the time has come to let culture disintegrate barriers, not raise them. Some said that Israel needs to be a "villa in the jungle". What a terrible mistake that was! We have all paid for it in long years of suffering. Instead, Israel should be opening up to the region around it, to new collaborations and new connections. And the first step should be in the field of culture.
The government must stop threatening and persecuting Arab culture immediately, make opportunities for the cultural wealth that exists here, give the resourced budgeted for Arab and Mizrahi culture parity with those for Western-Jewish culture — as required by the bill proposed by my parliamentary colleague Dr. Yousef Jabareen — and celebrate the great Arab-Jewish creative artists who showed us another, better way.

Saturday, February 07, 2015

God Save the Queen in Hebrew

I was looking in the digitised collections of the JTS Library for material by or on R. Nathan Adler and came across this version of "God Save the Queen" in Hebrew, from the service for Queen Victoria's Golden Jubilee.

Sunday, October 19, 2014

תולדות שמואל דוד לוצאטו פרק 1

מתוך המגיד 7 מאי 1858

בששי בשבת בבקר השכם באחד לחדש הששי שנת התק”ם [1800 אויגוסט 22] נולד בעיר טריאסטי לחזקיה לוצאטו חרש עצים [דרעכסלער] ולמרים מַלְכָּה לוֹלִי הבן השלישי, שמואל דוד. אביו ואמו נולדו שניהם בכפר סנדניאל במדינת פריאולי, תחת ממשלת השררה הויניציאנית, ויצאו משם בשנת תקל”ח כאשר גרשו בעלי ויניציאה את היהודים משבת בכפרים אשר תחת ממשלתם. ברוך אבי חזקיה היה איש חסיד ובבואו עיר טריאסטי ראה הטבחים מוכרי בשר בקר, ומצא בהם ערות דבר, ולא אכל עוד בשר עד יום מותו, רק לפרקים היה אוכל בשר עוף. הוא היה אוהב את הבריות, טוב ומטיב לכל, והיה משאו ומתנו [במיני תבואה וכלי ברזל] באמונה רבה. פעם אחת בא אליו נכרי עובד אדמה ויאמר אליו: אדוני ברוך, מכור לי פרה. ויאמר לו ברוך: מימי לא עסקתי בפרות. ענה הנכרי ואמר לו: כל אשר קניתי מידך היה לי בו מזל טוב, וגם את הפרה לא אקח רק מידך, לך קח פרה מן השוק ומכור אותה לי, ויעש ברוך כן. ברוך היה מפורסם בין אחיו בני ישראל על עוצם בטחונו בה', והיו אומרים איש אל אחיו: הנה אנחנו בכל השתדלותנו וחריצותנו אנו מתפרנסים בצער, והוא בבטחון שלו הו מצליח בכל משלח ידו. הוא מת בטריאסטי בן אחת ושמונים שנה, והשאיר אחריו ארבע בנות אשר העמידו תולדות הרבה, ואת דוד אשר לא נשא איש ומת בן ששים בשנת תקס”ב, ואת חזקיה. חזקיה היה איש צדיק תמים, אוהב את הבריות כאביו וחכם בתורה ובחכמת הטבע. היה עוסק הרבה, ובפרט בימי בחורותיו, בבקשת תחבולות להניע העגלות והספינות בכח האד העולה מהמים הרותחים; ואם היה סֵפק בידו להרבות בנסיונות כחפצי, אולי היה הוא הממציא ההליכה בסיר נפוח. ואחרי מותו נמצאה בין מכתביו אגרת כתובה לאחד מעשירי הקהל [שמו לא נזכר, ומי יודע אם נשלחה אליו] להודיעו שהמציא המצאה להוליך העגלות בכח האש, ושאין בידו לעשות הנסיונות הצריכים לזה; וזמן כתיבה י”ב פעברואר 1801.
חזקיה היה איש בלתי יודע להחליק לשונו ולבחור לשון ערומים על פי המשפטים התורות הנקראות דרך ארץ, ובכל עניניו היה מואס המדומה, וכל מה שהוא מפני מראית העין, וכל חפצו במה שהוא יש ואמת בעצמו. אשר על כן עם היותו אוהב ואהוב לכל יודעיו, לא קנה לו רֵעים הרבה, ולא היה מבלה זמנו בשיחה בטלה עם אדם, אך היה כל עסקו במלאכת אומנותו ובהנהגת ביתו, ובלמוד התורה, וחלף השיחה הבטלה היה משתעשע בכתיבה, והיה כותב על ספר על הקורות המוצאות אותו וגם המחשבות העולות על לבבו בהתיעצו לעשות או לבלתי עשות דבר מה הכל היה כותב בספר. פרנסתו היתה ממעשה ידיו באומנותו, וגם היה נעזר במשא ובמתן של אחותו ברכה, אשה משכלת, כי היה להם בשותפות חנות של מיני מלבושים, ואחותו ובעלה היו עוסקים בחנות במקח וממכר, והוא עוסק באומנותו, ודירתם ביחד למעלה מן החנות. בעל אחותו היה ברוך בן הרופא והמשורר יצחק לוצאטו אחי אפרים בעל בני הנעורים, ויצחק זה מתה עליו אשתו הראשונה [אֵם ברוך] ויקח את תמר אחות חזקיה לאשה. ויתר דברי חזקיה הלא הם כתובים בקינת בנו [ב”הע תקפ”ט]. מרים, אשה אלמנה ובתולה, לקחה חזקיה בהיותו בן ל”ד שנה, אשה טובה ויראת ה' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והיהת עושה בידיה כל צרכי הבית, כי ברכה עומדת בחנות. ברוך ובניו ובנותיו היו מפרישים המעשר מכל מה שהיו משתכרים, שני בני חזקיה הגדולים מתו בקטנותם, אחד בטרם לדת ש”ד, ואחד ארבעה חדשים אחרי הולדו, ונשאר שמואל דוד בן יהיד עד היותו בן ארבע וחצי, ואז נולדה אחותו רחל נחמה. מבן שלוש עד בן ארבע וחצי למד קריאת ל”הק בבית המלמד והמלמדת, ואביו היה הולך אליו יום יום והיה קורא עמו ומתרגם לו פרשת כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות [דברים ו' כ' – כ”ה], כי מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו, הקדים לקיים מצות הבן על האב בטרם יהיה הבן כדאי להבין מה שהיה מלמדו. בן ארבע שנים וחצי החל ש”ד לשקוד על דלתות תלמוד תורה אשר הוקם בעיר טריאסטי בשנה תקמ”ב על פי הדרכים אשר הורה החכם רנ”הו במכתביו. שם היה נערים למדים תורה שש או שבע שעות ביום, ושתים שעות היו למדים לשון איטלקי ואשכנזי ומלאכת החשבון. בן שמונה או תשע שנים למד שם ספר איוב, וקריאת הספר ההוא מתקה לחכו מאוד, ומן העת ההיא החלה רוח השיר לפעמו, ושבשמעו קצת מרבותיו מספרים תהלות המלך העריץ אשר אז היה מולך גם בארץ אילליריא, ובראות כל בני עירו חוגגים לכבודו, התעורר לזמר לשמו, וגם כי לא ידע מאומה מדרכי המשקל לא בל”הק ולא בשאר לשונות, כתב שיר עברי ושיר איטלקי, וזאת תחלת השיר העברי:

בהעטר שר הגבור
על מדינת צרפת הגדולה
אויביו נצח כרמה ותולעת
הרים קרננו לדור דור.

וכתב מלת הרים במ”ם סתומה, כי עדיין לא למד כלום מחכמת הדקדוק, ועכ”ז מרוב הקריאה בתנ”ך היה הדבור העברי שגור על לשונו. בימים ההם בלמדו ספר איוב הרגיש בנפשו כי עדיין לא פורשו ספרי הקדש כל צרכם ואמר לחבריו כי בדעתו כשיגדל לעשות ביאור חדש על המקרא. ולדוגמא אמר להם כי על הפסוק איש היה בארץ עוץ הוא רוצה לפרש שהכוונה על עיר בית אל, כי כן מפורש בתורה שיעקב קרא בית אל לעיר שהיתה נקראת קודם לכן עוץ; ופתח לפניהם פרשת ויצא, ומצא [אוי לה לאותה בושה] כי המקום שקרא לו יעקב בית אל, לא עוץ היה שמו, אלא לוז. אל הבושה אשר בוש באותה שעה לא השיבה אחור לבו מלבקש להאיר תעלומות המקרא, רק הביאתהו להיות יותר מתון במשפטיו. בן תשע שנים עלה למדרגה שלישית, ולמד עם מרדכי יצחק קולוניא [אחיו של אברהם די קולוניא המפורסם] רש”י רד”ק משניות ודקדוק. את המלמד הזה היה ש”ד ירא ירות הרוממות גדולה מאוד, והיה עושה אזנו כאפרכסת לכל דבריו ולכל שיחה קלה שהיה מדבר עם מי שיהיה, והיה האיש ההוא בעיניו לאות ולמופת. ממנו באה לש”ד אהבת חכמת הדקדוק ואהבת הדיוק בכל פעולותיו ובכל עניניו, וגבורה למשול ברוחו ולכבוש את יצרו ולמאוס בתענוגים; והתכונה הזאת היתה לו לישועה גדולה ולפורקן בימי בחורותיו, בן עשר החל ללמוד שעה ליום תלמוד בבלי על הרב אברהם אליעזר הלוי, ולמד עמו חמש שנים. בהיותו בן אחת עשרה נוספו בבית מדרשו [במצות הצרפתים] למודים אחרים, לשון צרפת ורומי ותכונת הארץ וקורות העמים. הלמודים האלה [חוץ מלשון רומי] למד עם אורי חי סאראוואל בעל ביבליאוטעקה גדולה, וגם כי הוא לא העמיק בשום מדע, מכל מקום היה בקי בשמות החכמות והספרים והמחברים, ודברים ושיחותיו הולידו בלב הנער התשוקה להרחיב גבולות ידיעותיו, גם הועילו לו במה שהיה מרבה לספר בשבח רמב”מן.
לשון רומי לא למד רק שנה אחת, ששה חדשים עם מרדכי קולוניא וששה חדשים עם רפאל ברוך סגרי [שנתן לו אח”כ שתי בנותיו]. במשך כל השנים האלה וגם אחרי כן לא חדל אביו ללמוד עמו תורה מדי יום ביומו. בן אחת עשרה כתב חידה, זאת התלתה:

הַפִּקְחִים בֹּאוּ וְשִׁמְעוּ חִידָה
הִיא הִיא אֲשֶׁר תִּקֵּן שְׁמוּאֵל דָּוִד
הִקָּבְצוּ אַתֶּם נְבוֹנֵי עֵדָה
פִּשְׁרוּ דְבַר מוּטָל בְּקֶרֶן זָוִית.

Thursday, September 11, 2014

דבר תורה לפרשת כי תצא תשע"ד D'var Torah for Parashat Ki Tetze 5774

For English translation, scroll down
כתוב בפרשה (דברים כב ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
והצורה הַנֹּפֵל קצת מוזרה: אנחנו מדברים בסך הכול על מקרה היפותטי – התורה מצווה לנו לבנות מעקה לגג של הבית, כדי למנוע האפשרות שאולי מישהו יבוא ויעלה לגג ואולי יעמוד קרוב מדי לקצה ואם אין מעקה, אולי הוא יפול. ובכל זאת הוא אומר יִפֹּל הַנֹּפֵל – לא רק משתמשים בצורת הווה, אלא גם עם ה׳הידיעה – הַנֹּפֵל.
חז״ל גם שמו לב לתופעה הזאת, וכך הם פירשו (בבלי שבת לב.,גם בספרי ורש״י) תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:
יש כאן מסר מאוד חזק, מעין וריאציה על הנושא של הכול צפוי והרשות נתונה אבל עם תוספת של מימד מוסרי: דברים לא קוראים במקרה. אם מישהו נופל מהגג, זה היה הגורל שלו ליפול. אבל אם הוא נופל מהגג שלי – אני צריך לשאול את עצמי למה. אני צריך לעשות חשבון נפש להבין למה אני החובה התגלגה דווקא על ידי, ולתקן את החוב שלי.
הרעיון הזה מטריד אותי הרבה שנים, מאז הפעם הראשונה שנתנו לי רובה, הסבירו לי נוהלי פתיחה באש ושמו אותי לשמור על יישובים במילואים, (הלילות היו ארוכים והיה לי הרבה זמן לחשוב) והוא עלה שוב בשבועות האחרונים. באתר של שו״תים סלולרים הופיעה לפני חודש השאלה הבאה:
הרגתי מחבל החמאס. מה יקרה לי ביום הכיפורים? עליי לעשות תשובה? והרב ענה
עשית מצוה גדולה מאוד של הצלת יהודים והגנה על הארץ!
כמובן שהרב צודק במה שהוא אומר, להציל אנשים חפים מפשע ממחבלים זה ודאי מצוה גדולה – וגם את זה אנחנו לומדים בפרשת השבוע, מהפרשה של הנערה המאורשה. במקרה שמישהו תופס נערה מחוץ לעיר ואונס אותה ר״ל, התורה אומרת (דברים כב כו-כז) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.
מהפסוקים האלה חז״ל לומדים שני דברים חשובים – א) שאונס שווה ערך לרצח, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה הלכתית. מה שנכון לאחד נכון לשני. ומזה לומדים העקרון הגדול שכמו שפיקוח נפש לא דוחה לא תרצח, למרות שבדרך כלל הוא דוחה כל המצוות שבתורה, באותה מידה הוא לא דוחה כל האיסורים של גילוי עריות. וב) – שיש מצווה להושיע את קרבן האונס, גם אם הדרך היחידה להציל אותה היא להרוג את האַנָּס. לומדים את זה מהמילים וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ – מכלל לאו אני שומע הן, שאם יש מושיע, אם יש מישהו שיש לו הזדמנות להציל אותה, הוא חייב לעשות את זה בכל דרך אפשרית ובכל דרך נחוצה. ואז לפי העקרון הראשון שאמרנו, אם זה נכון לאונס, זה נכון גם לרצח.
אז השו״ת הסלולרי נכון, ואני בש״ג של היישוב לפני עשרים שנה גם הייתי נחוש בדעתי שאם ח״ו יבוא מחבל ויאיים על חיי הנשים וילדים ביישוב שאני שומר עליו, אירה בו בביטחון שאני עושה מצווה גדולה. אבל בכל זאת. האם המצווה הגדולה הזאת גם זכות למי שמקיים אותה? או שמא אומרים כמו עם המעקה, מגלגלים חובה על ידי חייב, ומי שמקיים את המצוה יצטרך לעשות תשובה, או לפחות לעשות עם עצמו חשבון נפש.
לא מצאתי אף מקור שמסכים איתי בחשש הזה, אבל יש במקורות כמה רעיונות דומים.
דבר ראשון בברכת כהנים. יש הלכה שאם כהן הרג מישהו, לא עלינו, הוא פסול מלברך ברכת כהנים בתפילה. הגמרא בברכות (בבלי ברכות לב:) לומד את זה מהפסוק בישעיהו שהיה בהפטרה לפני כמה שבועות (ישעיהו א טו) בְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם … יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. והסיבה לזה זה זה לא רק המחשבה הכהן הזה שופך דמים, איך הוא יברך אותי, כי כבר אמרו שלא הכהן זה שמברך אלא הקב״ה – וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. זה יותר כמו ההלכה שלא עושים שופר מקרן פרה, והכהן הגדול לא לובש בגדי זהב ביום הכיפורים, כי לא הקטיגור נעשה סניגור, או עוד יותר כמו ההלכה שלא משתמשים בכלי ברזל לעשות את המזבח, כי הברזל מקצר את חיי האדם והמזבח בא להאריך את החיי האדם. כהן שהרג אדם אחר הופך להיות כלי שפסול לברך בו את בני ישראל – בעצם הוא לא כהן במלא מובן המילה, צאצא של אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום.
ומצאתי עוד הלכה מאוד מעניינת בנושא: ר׳ עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת״ל לא תאכלו על הדם (בבלי סנהדרין סג.) הסנהדרין הם לא אלה שהורגים בידיים שלהם את מי שיוצא דינו להיות חייב במיתה. וגם הם עושים מצווה גדולה שיושבים בדין ומוצאים את החייב חייב, כמו שהמשנה אומרת באותה מסכת (משנה סנהדרין ד ה) ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר (משלי יא י) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. ולמרות כל זה, סנהדרין שהרגו את הנפש, אין טועמין כלום כל אותו היום. בשביל הסנהדרין, יום שהם מוצאים מישהו להורג הוא כמו יום כיפור, פשוטו כמשמעו.
וגם יש הסיפור של דוד המלך שלא הורשה לבנות את בית המקדש. בדברי הימים (א כב ז-ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. ורד״ק על הפסוק מפרש כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב, מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום וכפרת עון ולעטרת תפלה.
ויש פה בסיפור של דוד נקודה מאוד מעניינת. באותו פרק בדברי הימים מסופר שלמרות שהוא ידע שהוא מנוע מלבנות את בית המקדש, הוא אסף את כל החמרים ונתן אותם לשלמה כדי הוא יבנה אותו – דוד עשה לשלמה מקדש איקאה שהוא ירכיב אותו אחרי מותו. אבל שלמה לא עשה ככה. הוא אסף מעצמו את כל החמרים מחדש, הביא זהב וכסף, הקים מכרות נחושת, עשה עסקאות עם מלך לבנון להביא לו עצי ארז וכו״, ורק אחרי שהוא סיים לבנות כתוב (מלכים א ז נא) וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה׳ ופה מפרש הרלב״ג: למדנו מזה המקום כי שלמה עשה משלו את הבית הגדול הזה ואולם הקדשות דוד אביו שם באוצרות בית ה׳ וידמה שלזאת הסבה לא התחיל לבנין הבית תכף מלכו כי בשנה הרביעית החל הבנין כמו שקדם והיה זה רק כדי שיבנהו משלו לא מאוצרות דוד אביו אשר הקדיש אותם לה׳ וכאילו היה זה מכוון מהש״י כמו שלא רצה שיבנהו דוד כי דמים רבים שפך כן לא הסכים שיבנה מאשר אסף דוד משלל הגוים במלחמה. אך שלמה שהיה איש שלום והיה מה שקבץ מהממון מקובץ עם השלום בו בחר השם ית׳ לבנותו במה שקבץ מהממון עם השלום.
רבותי: אנחנו עדיין דור של דוד המלך: דור של מקימי המדינה, דור של שפכי דמים לרוב. כנראה שלא אנחנו נבנה את בית המקדש. וכשאני אומר בית המקדש אני לא מתכוון לעצים ואבנים. אנחנו לא הדור שיהפוך את הארץ הזאת למקום שהשכינה תשרה בו ושבני אדם יעמדו מול האלהים. אני תפילה שעוד יקום דור של שלמה, של המלך שהשלום שלו, שיהיו אוהבי שלום ורודפי שלום, ושיבינו שמי שבונה בית חייב לעשות לו מעקה, ושאי אפשר לבנות מדינה בלי לעשות שלום עם השכנים.
This week's Parasha, Ki Tetze, includes the commandment to build a parapet on a flat roof: Deuteronomy 22:8 כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ When thou buildest a new house, then thou shalt make a parapet for thy roof, that thou bring not blood upon thy house, if any man fall from thence.
In the Hebrew, the phrase if any man fall is rather unusual: although the verse is discussing a hypothetical possibility – the commandment is to build a parapet for the roof of our house, in order to prevent any chance that someone might go up to the roof and might stand too close to the edge of the roof, and, if there is no parapet, might fall off. Nevertheless, the Hebrew says יִפֹּל הַנֹּפֵל, literally the falling one will fall. Not only is the verb in the present tense, it is with the definite article – The falling one.
The rabbis noticed this oddity and commented on it (Shabbat 32a, also in Sifre and Rashi) תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב: It was taught in the school of R. Ishmael, if any man fall – this one was destined to fall from the six days of creation: he has not yet fallen, but the verse calls him the falling one. However, benefits are brought about by the worthy and punishments are brought about by the guilty.
There is a powerful message here, a kind of variation on the theme of Everything is foreseen, but free will is given (Pirke Avot 3:15), but with an added moral dimension: nothing happens by chance. If somebody falls from a roof, they were destined to fall. But if they fall from my roof, I need to ask myself why. I need to make a self-accounting to understand why I was the one whose roof brought their destiny about, and I need to take this as a call to fix my own moral issues.
There is something here that has bothered me for many years, ever since the first time that I was given a rifle, instructed in the rules of engagement and put on guard duty in the reserves. (The nights were long and I had plenty of time to think things over). It came up again this summer. On the Text Message Responsa site last month, the following question appeared: I killed a Hamas terrorist. What will happen to me on Yom Kippur? Do I have to repent?And the Rabbi replied: You performed a very great Mitzvah of saving Jews and defending Eretz Yisrael!
Now as far as it goes, the Rabbi's reply is obviously correct. Saving innocent civilians from terrorists is definitely a great Mitzvah, and is also something that we learn in this week's Parasha, from the passage about the betrothed young woman in Deuteronomy 22:23-27. If somebody finds a young woman outside the cite and rapes her, God forbid, the Torah says וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ. But unto the damsel thou shalt do nothing; there is in the damsel no sin worthy of death; for as when a man riseth against his neighbour, and slayeth him, even so is this matter. For he found her in the field; the betrothed damsel cried, and there was none to save her.
From these verses the Rabbis learn two important principles. Firstly that rape is equivalent to murder, both from a moral and from a halachic point of view. Laws that apply to one apply to another, and from this they derive the principle that although in general we can transgress any commandment in the Torah in order to save life, nevertheless we cannot murder one person in order to save another person's life, and so we also cannot commit sexual transgressions in order to save somebody's life. Secondly, that there is a duty to save the victim of rape, even if the only way to save her is by killing the rapist. This is deduced from the end of the verse: there was none to save her. If in this case there was none to save her, then we can assume that if there had been someone who could have saved her, the he had a duty to save her by any means necessary. And taking this one step further by the rule that we just mentioned that the same laws apply to both rape and murder, if we have a duty to save a rape victim by killing the rapist, then we also have a duty to save a murder victim by killing the murderer.
So there is no question that the text message responsum is correct, and on guard duty 20 years ago I knew that my duty was clear, and if there had been a terrorist attack, I would have done my best to protect the civilians, women and children I was guarding up to and including deadly force, confident that I was doing a great mitzva.
But in spite of all that, is this great mitzva a great credit to the one who performs it? Or should we say the same that we said with the parapet, that punishment is brought about by the guilty, and someone who performs this mitzva needs to repent, or at least to make a moral self-accounting?
I haven't found anybody who directly addresses this question, but there are a few sources which seem to me to be relevant to the question.
First, birkat kohanim. There is a halacha that a kohen who has killed somebody, God forbid, is disqualified from performing birkat kohanim. The Gemara in Berachot (32b) learns this from the verse in Isaiah 1:15 בְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם … יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ And when ye spread forth your hands, I will hide Mine eyes from you … your hands are full of blood. The reason for this is not to prevent people from saying The Kohen has sinned, how can he bless me? – we already know that this is not a consideration. As the Torah says, it's not the Kohen that blesses the congregation but God: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם They shall put My name upon the children of Israel, and I will bless them. This is more like the halacha that a cow's horn is invalid for use as a shofar, or that the High Priest doesn't wear golden garments on Yom Kippur, because a prosecutor (i.e. the Golden Calf) can't become a defender, or better, like the halacha that we don't use iron tools to construct an altar, because iron cuts life short but the altar lengthens life. A kohen who has killed somebody becomes an invalid instrument to bless the people – he ceases to be a kohen in the full sense of the word, a descendant of Aaron who loved peace and pursued peace.
Another fascinating halacha, in Sanhedrin 63a, is that when the Sanhedrin passed a death sentence, they had to fast all day. Even though the Sanhedrin were not the ones who carried out the death sentence in practice, and even though they certainly performed a great mitzvah by sitting in judgment and sentencing the guilty (as the Mishna says earlier in Sanhedrin 4:5 when describing the address to the witnesses in a capital case Don't say Why should I take upon myself to be responsible for this person's death – as Proverbs says (11:10) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה – when the wicked perish, there is joy. In spite of all this, when the Sanhedrin passed a death sentence, they fasted. The day was like a mini‑Yom Kippur for them.
Finally, we have the story of how King David was not permitted to build the temple, in 1 Chronicles 22:7-8: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי And David said to Solomon: My son, as for me, it was in my heart to build a house unto the name of the LORD my God. But the word of the LORD came to me, saying: Thou hast shed blood abundantly, and hast made great wars; thou shalt not build a house unto My name, because thou hast shed much blood upon the earth in My sight. As Radak (R. David Kimhi 1160–1235) comments, Since he shed much blood, he was prevented from building the temple, which exists for the sake of peace, atonement and sublime prayer.
And the story of King David and the temple has a remarkable sequel. In that chapter of Chronicles we read that even though David knew that he was not allowed to build the temple, he collected all the raw materials for his son Solomon to build it – it reads almost as if David made an Ikea temple for Solomon to assemble after his death. But that isn't what Solomon did, he started from scratch and collected all the raw materials himself, mined copper, made treaties with the King of Lebanon to import cedars, etc. etc etc. Only after he had finished the whole construction project, we read (1 Kings 7 51)וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה׳ And Solomon brought in the things which David his father had dedicated, the silver, and the gold, and the vessels, and put them in the treasuries of the house of the LORD. The Ralbag (Levi Ben Gershon 1288–1344) comments on this verse: From this we learn that Solomon made the temple from his own materials and put everything which David had set aside for the building of the temple in the treasures. It seems that this is the reason why he didn't begin building the temple immediately on succeeding to the throne but only after he had reigned for four years: so that he could build it from his own materials and not from his father David's possessions which he had dedicated to God. This fulfilled God's intention because he did not want David to build the temple because he had shed much blood, so he did not agree to build it with David's spoils from his wars against other nations. Solomon, who was a man of peace and collected the materials in peace was chosen by God to build the temple with the materials that he had collected in peace.
I think we need to accept that we are as it were still the generation of King David. We are still the generation who founded the state, and a generation that has shed much blood. Perhaps we are not the generation who will build the temple – and when I say the temple, I don't mean a physical building. We are not the generation who will merit making this country a place where God's presence will dwell and human beings will bow down before God. I pray that the generation of Solomon will come after us, the generation of the king of peace, a generation that loves peace and pursues peace, and will understand that if you build a house you have to build a parapet for the roof, and if you build a country you have to make peace with your neighbours.